קטע מתוך היומן של תהל רוזנבלום.
07.02.2006
התעוררתי באמצע הלילה לשמע זעקה. לא הבנתי מה הדבר שאני שומעת. קמתי בחשש מהמיטה ונעלתי את נעלי הפרווה שלי. צעדתי בשקט אל כיוון הרעש ולפתע ראיתי צללית של יצור ענקי על הקיר עם אוזניים בצורת משולש וזנב ארוך מאוד. הצצתי אל תוך המטבח וראיתי את הדבר הכי חמוד בעולם! במטבח ישב גור חתולים קטן בצבע אפור בהיר שזנבו דימם. כל כך ריחמתי על הגור שמיד הרמתי אותו בעדינות וטיפלתי לו בזנב. הלכתי איתו למיטה שלי ונרדמתי מיד כשהוא בחיקי.
08.02.2006
כשקמתי הבוקר לקול השעון המעורר נזכרתי בגור החתולים ששכן בזרועותיי. העפתי אליו מבט וחשבתי שלא מתאים לקרוא לחתלתול יצור והחלטתי בזה הרגע לקרוא לו בשם. התלבטתי מספר דקות, ולבסוף קראתי לו גריי (grey באנגלית פירושו אפור). שקלתי מה לעשות איתו בזמן שאני בלימודים. לבסוף החלטתי להחביא אותו מתחת לשמיכה עד שאני אחזור הביתה.
במהלך הלימודים נזכרתי שלרוע מזלי היום יום חמישי ואמא שלי עושה היום ניקיון בחדרים. עד סוף היום תהיתי מה קרה לגריי – לכן קיבלתי 2 הערות רעות מהמורים שלי על כך שחלמתי בשיעור.
כשהגעתי הביתה אמא שלי צעקה: “תהל, בואי לחדר שלך עכשיו!”. בלית ברירה צעדתי בכבדות לחדרי מצפה לגרוע מכול. הגעתי לחדר וראיתי את אמא שלי מצביעה על שערות אפורות הנמצאות על הכרית שלי.
“של מי השיער הזה? הוא לא שלך! לך יש שיער חום מתולתל וארוך. השיער הזה הוא אפור חלק. מאיפה הוא הגיע?” אמא צעקה עלי. גמגמתי משהו על זה שהשיער בטח נשר מהבובה שלי. הסתכלתי על אמא שלי והבנתי שהיא לא מאמינה לי. אבל היא שתקה והלכה. הסתובבתי בבית עד שמצאתי את גריי בשירותים מתחבא מאחורי הדלת בבעתה. קראתי לו והוא הגיע אליי בריצה. אני מניחה שגם הוא מפחד מאמא שלי.
הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להחביא אותו, ואני צריכה לגרום לאמא שלי להסכים שהוא יישאר איתנו. בלילה עלתה לי תוכנית לראש. התוכנית היא בעצם “להתחנף” לאמא שלי עד שהיא תרצה לתת לי פרס, והפרס יהיה גריי. בתקווה שזה יצליח.
09.02.2006
הבוקר התחלתי עם הרעיון שלי. התארגנתי בזריזות וביעילות ולא התמרחתי בפעולותיי כמו בכול יום. בצהריים סידרתי את הסלון ועשיתי את שיעורי הבית שלי. כשאימא שלי הגיעה מהעבודה ראיתי אותה מסתכלת על הבית בחשד קל – היא בטח לא הבינה מה קרה. כשהיא ראתה את הראש שלי מבצבץ מן המדרגות היא צעקה: “תהל, לכי תעשי את שיעורי הבית!”. עניתי לה שכבר עשיתי אותם.
היא הסתכלה עליי במבט נדהם אבל כנראה לא הפריע לה יותר מדי, מכיוון שזה רק הועיל. המשכתי ככה במשך כשבועיים (בזמן שגריי הוחבא) עד שיום אחד אמא שלי קראה לי למטה לסלון ואמרה לי: “אני יודעת שאת לא עושה את כל זה סתם. תספרי לי למה. מבטיחה שאני לא אכעס עלייך”.
החלטתי לספר לה את האמת הפעם ולא לשקר. קראתי לגריי והראיתי אותו לאמא שלי. ברגע שהיא ראתה אותו היא הבינה מה קרה בכל הזמן האחרון. בתגובה היא ענתה לי בשלווה: “טוב, אני אודיע לאבא שיש לנו חתול. לא נראה לי שהוא יתנגד”. מרוב ששמחתי באותו הרגע כמעט נשברה המנורה מהצרחה שלי…
31.12.2006
עברה כמעט שנה וגריי נהיה שותף פעיל בבית. בלילה לפני השנה החדשה לחשתי לגריי 3 מילים: I LOVE YOU“”.
טלפון ביה”ס: 03-5298386
[email protected]
