השנה –1927. סמטאותיה של שכונת מאה שערים מעולם לא היו תוססות יותר. אלעזר שפיגלמן פונה לחברו בבית הכנסת על מנת להבין על מה המהומה.
לא שמעת? עומדים לפתוח קולנוע ממש כאן, בירושלים.
אלעזר שפיגלמן עשה את דרכו, כבכל יום, בשכונותיה הצפוניות של ירושלים בחיפוש אחר תעסוקה שממנה יוכל להתקיים. לא קלים היו חייו של אלעזר. אביו נפטר עוד לפני שיצא לאוויר העולם ואמו נפטרה זה מכבר והותירה אותו בודד בעולם.
בגיל 17 החליט לעזוב את הישיבה ולנסות להתקיים מיגיע כפיו.
באותו יום עניין אותו דבר אחד בלבד – מהו קולנוע?
אלעזר פגש באחד מבני העשירים בירושלים וכשהפנה אליו את שאלתו קיבל תשובה שלא ציפה לה: “קולנוע? קולנוע זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. ממש פלא. עונג כל כך גדול. מי שלא היה בקולנוע לא מבין מה זו הנאה אמיתית”
אלעזר, שמזלו לא האיר לו ולא חווה רגעי עונג רבים במהלך חייו, הרגיש משיכה אדירה ורצון בלתי נתפס לחוויה שכזו.
ישנה בעיה אחת ויחידה, הקולנוע יהיה פתוח אחת לשבוע – ערב הפתיחה בעוד כחודש בדיוק, ערב שבת, בפרשת קדושים!
אלעזר הכיר היטב את ציווי התורה בפרשת קדושים – “איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו” אך מצד שני מה יהיה על תחושת העונג המובטחת.
הימים חלפו על אלעזר בהתלבטויות רבות, אבל בליבו היתה החלטה.
“לא יקרה כלום – בסך הכול פעם אחת ויחידה שאראה סרט בשבת, אני גם לא עושה שום פעולה, הכל נעשה מעצמו. חוץ מזה אף אחד לא ישים לב אלי,” חשב בליבו.
אלעזר ניגש לקופות ברגליים רועדות ורכש כרטיס – ההצגה בעוד שלושה ימים!
הערב הגדול הגיע, אלעזר צעד בהתרגשות לעבר הקולנוע וככל שהתקרב יותר- התרגשותו גברה. והנה בפתח הכניסה – הפתעה!! הרב קוק, בכבודו ובעצמו!
אלעזר ניסה להתחמק, אבל ללא הועיל.
הרב ניגש אליו, לחץ ידו בחמימות ואמר: “שבת שלום יהודי יקר! מה שמך?
“שמי אלעזר שפיגלמן” “רואה אני עלייך שאתה אדם משכמו ומעלה שגורם נחת לאביו – אביו שבשמיים. ברצוני לברך אותך ולאחל לך הצלחה בכל אשר תפנה”.
דבריו של הרב קוק הסבו לאלעזר עונג שלא חווה כמותו מימיו. “כבר חשתי השבת עונג מדברי הרב – אין לי צורך בעונג אחר להיום, אשמור את האפשרות לפעם אחרת” ,הלך לדרכו ומעולם לא חזר.
