בוקר אחד המורה שלנו הודיע בכתה שהילדים הראשונים שיסיימו לשנן את חוברת המשניות יזכו
בעוד שבוע ויומיים בטיול לקיבוץ שומריה, אם מזג האוויר לא יהיה קר וגשום. שם נלמד איך מגדלים פירות וירקות בשנת שמיטה.
לאחר ברכת המזון כולנו יצאנו להפסקה. בטח אתם חושבים שכולם הלכו לשנן?
ובכן טעיתם, כמעט כולם הלכו לשחק כדורגל. כולם חוץ מחמישה. דני, איתי, דוד, גל ואני נשארנו לשנן, אבל לא בשביל הפרס אלא פשוט בשביל ללמוד.
בבוקר שלמחרת לאחר תפילת שחרית המורה הזכיר לנו את תחרות השינון “..והזוכים יצאו לטיול הגדול..”. איזה לחץ! מה נעשה? יש 50 משניות לשנן והזמן עומד להסתיים, חשבתי לעצמי.
וגם באותו יום, מה אתם חושבים שקרה? נחשתם נכון! מה שקרה גם אתמול. כולם יצאו לשחק, כולם חוץ מאותם חמישה, שכבר אפשר לקרוא להם ה”חמישננים”. החלטנו שאנחנו הולכים על זה בגדול ושיננו ושיננו..
וכך עברו הימים, הכדורגלנים בכדורגל והחמישננים במשניות.
הגיע היום הגדול, יום סיום מבצע השינון, רוב הילדים בכיתה היו מאוכזבים שלא שיננו את המשניות. המתח גבר על האכזבה כשהמורה נכנס לכתה. המורה הכריז על הזוכים במבצע. “והנה מגיע הרגע הגדול ביותר שהיה אי פעם במחצית א’ של כיתה ג’. והזוכים הם… דני, איתי, דוד, גל , ודור”. כל כך שמחנו לשמוע את שמותינו, והרגשנו שהמאמץ השתלם.
בהפסקה קרא המורה לחמישננים ואמר: “אני מאוד גאה בכם, עמדתם במשימה וסיימתם את המשניות תוך שבוע בלבד, אשלח לכם את רשימת הציוד לטיול”.
בבוקר הטיול המורה אמר לזוכים להתכונן, לחבוש כובע ולקחת את התיק. יצאנו בהתרגשות מהכיתה ועלינו לרכבו של המורה.
לפתע, באמצע הנסיעה, ראיתי איש מטפל בצמחים שלו שנמצאים בתוך חממה. וחשבתי לעצמי איך יכול להיות? הרי זו שנת שמיטה. פניתי לחבורה ברכב “ראיתם את האיש הזה? הוא שותל בשנת שמיטה!! ולפי המשניות שלמדנו בחוברת זה ממש חמור! הוא נראה לי חשוד. בואו נכתוב איך הוא נראה. דוד כבר בקש מהמורה לעצור את הרכב “אבל.. אין לנו דף לכתוב עליו!” אמר איתי. לפתע, קפץ דוד ואמר “מרוב הרגל הכנסתי מערכת לתיק.. יש לי כאן איזו מחברת שתבחרו”
“מצוין!” אמר איתי. “תתחיל לכתוב..
צבע עור: שחום
צבע מכנס: חאקי
צבע חולצה: לבן”
“ורגע אני גם רואה שיש לו כיפה” קרא גל.
” תוסיף, צבע כיפה: כחול ירוק,
צבע שיער: חום כתום”
“שכחתם גובה” אמר דני חובב הכדורסל.
“גובה: בערך 1.80”
המורה הקשיב לשיחתם והגניב חיוך קטן, אך לא התערב. לאחר מכן אמר: “הגענו, כולם יורדים מהמכונית ובאים איתי לתוך החממה. תכירו את אילן, הוא חבר שלי מאז הגן ותמיד הוא אהב לשתול, לטפל באדמה ואפילו לשיר לפרחים..”
“אז שלום לחמישיה! בטח המורה שלכם כבר סיפר לכם עליי..”
החמישננים החלו להתלחשש ביניהם. גל אמר “וואוו הוא ממש נראה כמו בתיאור שכתבנו במחברת של דוד!”
“אני רואה שמשהו מעסיק ומחשיד אתכם.. אני יכול לעזור?” אמר אילן.
“כן! מאד!!!!” קראנו בהתלהבות וידענו לאן אנו חותרים..
“אנחנו פשוט לא הצלחנו להבין איך..” ניסה גל לומר “כן.. להבין איך בדיוק אה.. אתה שת…”
“אני מה?” אמר אילן
“התכוונו לומר ש.. איך יכול להיות ששתל..” ניסיתי אני להמשיך.
“הבנתי אתכם!” אמר אילן וצחק, “חשבתם ששתלתי בשנת שמיטה..
בהחלט שתלתי! במצע מנותק וזו, המומחיות שלי!”
צחקנו כולנו והצטרפנו לאילן בשמחה ובהתלהבות.
