אני מלכה, הגעתי מקולומביה, ארץ ממש רחוקה, עליתי לארץ לפני שנתיים וחצי.
יום אחד אבא קרא לנו לסלון ושאל אותנו אם אנחנו רוצים בית יותר גדול בקולומביה או לטוס
לארץ ישראל. המחשבה לעזוב את הכל הייתה לי קשה, לא רציתי להפרד מהמשפחה שלי,
מהחברים ומהאוכל הטעים של סבתא, אך מצד שני רציתי מאוד לעלות לא”י.
בארץ כבר היו לנו חברים טובים מקולומביה וגם רצינו מאוד לראות את הכותל, המקום הכי
קדוש ליהודים. בקולומביה היינו כמעט היהודים היחידים, בבית הספר אני הייתי היהודייה
היחידה, ואף אחד לא ידע על זה. כשכולם התפללו אני ישבתי ולא התפללתי את התפילה
שלהם אבל התפללתי עם עצמי ברכות השחר.
הייתה לנו מורה אחת לכל המקצועות והיינו מקבלים שם אוכל ומי שלא היה מסיים, לא יצא
להפסקה. הייתה מורה ששמרה על הפח בשביל שילדים לא יזרקו את האוכל, ומה היינו
עושות? בת אחת הייתה מדברת עם המורה ובלי שהייתה שמה לב היינו זורקות מהר את
האוכל לפח.
בקולומביה הייתה לנו תלבושת אחידה עם סמל של קולומביה. בגן הייתי אצל סבא סבתא
ורק בכיתה א’ התחלתי ללמוד. לסבא הייתה חנות ממתקים והיינו נהנים מהממתקים.
גרנו בטוקנסיפה, זאת עיר יפה מאוד בקולומביה והרחוב שלנו נקרא: סקטור קסטל בלנקו,
בשכונה שלנו היינו 4 משפחות יהודיות בלבד.
פחדנו לצאת החוצה, היינו יוצאים רק עם ההורים, אחים שלי ואבא החביאו את הציצית
והכיפה שלא יעשו לנו כלום וגם חגים חגגנו בסתר.
עכשיו סוף סוף אני בארץ ישראל וכאן אני מרגישה בטוחה, זה הבית שלי.
כאן לא צריך לפחד, כאן כולם יהודים, אני הולכת לפארק לבד ולבית הספר לבד.
אני גאה להיות כאן בארץ ישראל!!
בהתחלה לא היה לי פשוט, הגעתי לכיתה ג’ ולא הבנתי מילה בעברית חוץ מהמילה: “שלום”
הייתי מתבלבלת בין מחדד למחק, כשהייתי צריכה מחדד אמרתי בטעות מחק ואז הביאו לי
מחק, אמרתי: “טוב, תודה” והתביישתי להגיד שאני לא יודעת איך אומרים מחדד.
בהפסקה לא היה לי עם מי לשחק והתביישתי לדבר כי לא ידעתי הרבה מילים.
יום אחד בשיעור אומנות שתי בנות שישבו לידי עזרו לי ללמוד מילים בעברית, זה ממש
שימח אותי. התחלתי בלימודי אולפן עם אחים שלי, לאט לאט הרגשתי יותר בטחון עם
השפה.להורים שלי גם לא היה פשוט כי הם לא מצאו עבודה, בהתחלה הם עבדו בניקיון,
היום ב”ה אמא שלי מטפלת בתינוקות ואבא שלי עובד בבניה.
בקולומביה קיימנו אורח חיים יהודי, אבל בישראל היינו צריכים לעבור תהליך גיור.
ב”ה עברנו בהצלחה את תהליך הגיור ובנות מהאולפנה ומהישיבה ארגנו להורים שלי חתונה
מאוד יפה באולם פסיפס, הגיעו המון אנשים לשמח את ההורים שלי והיה מאוד מרגש. אני
שמחה שאני גרה בישוב בית אל.
בבית אל יש לנו קהילה של משפחות ספרדיות, ויש כאן אנשים מאוד טובים וגם הרבה מאוד
חסד. כל יום שישי השכנים מביאים לנו 2 לאפות, חומוס ולפעמים גם עוגה.
אני מודה לקב”ה שעזר לנו להגיע לארץ ישראל ולהיות חלק מהעם היהודי.
אני גאה בהורים שלי ואני גאה בעצמי שלא התייאשתי. היום אני מדברת מצוין ונגשת אפילו
למבחנים ויש לי ב”ה חברות טובות.
החלום שלי שיבנה בית המקדש והמשפחה שלי וכל היהודים יעלו לארץ ישראל.
