הייתה פעם ילדה שקוראים לה דינה. לדינה הייתה חברה שקוראים לה מאיה. היה חודש שבט. יום אחד, ב־ג’ שבט, מאיה הגיעה לבית הספר וגם דינה. דינה גילתה למאיה למה היא תתחפש. היא סיפרה לה שתתחפש לברבי. גם מאיה גילתה למה היא מתחפשת – היא תתחפש לציירת.
בסוף היום כל אחת הלכה הביתה.
למחרת מאיה הגיעה לבית הספר, ודינה עדיין לא הגיעה.
בזמן הזה מאיה גילתה לכל הכיתה למה דינה מתחפשת.
מאיה צעקה בכל הכיתה: “דינה מתחפשת לברבי”.
דינה הייתה מחוץ לכיתה ושמעה את המשפט הזה.
כאשר דינה נכנסה לכיתה, מאיה נבהלה והתלבטה האם דינה שמעה את הצעקה שלה.
דינה חשבה להגיד לכולן למה מאיה תתחפש, אבל היא אמרה לעצמה: “לא, אני אתגבר”.
בסוף היום דינה הלכה במהירות הביתה. כשהיא הגיעה הביתה, היא חשבה מה לעשות.
היא חשבה שכדאי לשתף את מאיה במה שהיא מרגישה. הן חברות, ולכן כדאי שידברו. אבל כיוון שהיה לה קשה, היא כתבה לה מכתב. וכך כתבה:
“מאיה, מה שלומך?
רציתי להגיד לך ששמעתי את המשפט שאמרת בקול בכיתה.
אני לא כועסת עלייך. אני רק אומרת שזה לא יפה, ונפגעתי.
את רוצה שאולי נדבר ונשלים?”
מאיה קראה את המכתב כמה פעמים, והלב שלה דפק חזק.
היא הבינה שעשתה טעות גדולה.
למחרת בבוקר היא חיכתה לדינה ליד שער בית הספר.
כשהיא ראתה אותה, מאיה חייכה חיוך קטן ואמרה:
“דינה, אני מצטערת. לא חשבתי לפני שדיברתי.”
דינה הסתכלה עליה וראתה בעיניים שלה שהיא באמת מתכוונת לזה. הן התחבקו והרגישו שהחברות שלהן חזקה יותר מהכול.
בפורים דינה הגיעה מחופשת לברבי, ומאיה לציירת.
כל הכיתה מחאה להן כפיים, והמורה אמרה:
“לפעמים התחפושת הכי יפה היא לב טוב.”
