משפחת גולדין הייתה משפחה רגילה, עד לאותו אחר צהרים גשום. רונית ויונתן חיפשו את חפיסת הקלפים הישנה של סבא – זו עם הגב האדום המוזהב.
כשרונית מצאה אותה במגירה, היא קפצה מרוב שמחה. החפיסה התעופפה, והקלפים התפזרו על הרצפה.
“רונית!” יונתן התחיל לצעוק. “את תמיד—”
אבל הוא השתתק. הקלפים על הרצפה החלו לזוז מעצמם – מהר, במדויק, כמו חיילים. תוך שניות הם יצרו ארמון קטן משוכלל, עם מגדלים וגשר תלוי.
“מה ל—” התחיל יונתן.
“שששש!” רונית תפסה את זרועו. “תראה!”
מתוך השער יצאה ילדה בגילם, לבושה בשמלה אדומה עם כתר זהב. פניה היו חיוורים כמעט עד שקופים.
“סוף סוף,” היא אמרה, “מישהו ריב ליד החפיסה.”
“מ-מי את?” גמגמה רונית.
“הייתי מלכת הלבבות, לפני שנכנסתי למלכודת.”
“מלכודת?” יונתן מצא את קולו.
הילדה הנהנה. “לפני שישים שנה, שני אחים רבו כל כך חזק ליד החפיסה, שהקללה התעוררה. אחד מהם נכנס למלכודת ונהפך למלכת הלבבות. האח השני היה…”
“סבא,” לחש יונתן בהבנה. “אמא סיפרה שהיה לו אח תאום שנעלם.”
המלכה חייכה חיוך עצוב. “הוא חיפש אותי כל חייו. איך משחררים אותי? שני אחים שמתחילים לריב – אבל במקום להמשיך, הם עוצרים. בוחרים להתנצל ממש כשהכעס בשיא.”
יונתן הביט ברונית. “אני מצטער. זה היה בסדר שהקלפים נפלו.”
“גם אני מצטערת,” רונית לקחה את ידו. “שנשחק ביחד?”
ברגע שידיהם נגעו, זרם של אור כחול פרץ מארמון הקלפים. המלכה התחילה לזהור עד שהאור מילא את החדר.
כשהאור דעך, היא כבר לא הייתה ילדה שקופה – אלא אישה מבוגרת עם שיער לבן, לבושה בבגדים רגילים.
“אני חופשייה,” היא לחשה. “אני יכולה להזדקן סוף סוף.”
ארמון הקלפים קרס. כשרונית הרימה את מלכת הלבבות, היא ראתה שהדמות השתנתה – זה כבר לא הייתה הילדה. זה היה סבא שלהם, מחייך ומנופף, כלוא במקומה.
“לא!” רונית כמעט הפילה את הקלף.
האישה המשוחררת הניחה יד על כתפה. “אל תדאגי. הוא בחר בזה. לפני שהלך, הוא אמר שהוא רוצה להיות קרוב אליכם, לשמור עליכם. הפעם זה לא קללה – זו אהבה.”
היא הלכה לעבר הדלת ונעצרה. “תשמרו על החפיסה. וכשתרבו – והאחים תמיד רבים – תזכרו מה ראיתם.”
אחר כך היא נעלמה במסדרון.
רונית ויונתן אספו את הקלפים בזהירות. כשהגיעו למלכת הלבבות, שניהם ראו את סבא מחייך מבעד לנייר והרגישו חום קטן מהקלף.
“תודה שהצלתם אותה,” נדמה להם ששמעו קול דק.
מאותו יום, הם שמרו את החפיסה בקופסת קטיפה אדומה. הם כמעט לא רבו יותר. וכשהם שיחקו, תמיד הרגישו שסבא משחק איתם – מחייך מתוך הקלפים, שומר עליהם, אוהב אותם מעבר למילים ומעבר לעולמות.
