גל, תלמידה בכיתה ב’ בירושלים, אוהבת מאוד ללמוד בשיעורי תורה. היא אוהבת לשמוע את הסיפורים על האבות והאימהות, ותמיד יש לה שאלות.
יום אחד למדו בכיתה את הסיפור על אברהם ויצחק. המורה סיפרה שאברהם אומר לאליעזר: “לך למצוא ליצחק אישה להתחתן איתה”, והמשיכה המורה: “זו צריכה להיות אישה מחרן ולא מכאן”.
“מוזר מאוד”, חשבה גל, “למה שיצחק לא יתחתן עם אישה מכנען?”. גל רצתה תשובה, אבל התביישה לשאול.
לגל היה שכן מיוחד – הרב משאש. הרב משאש היה יושב בביתו ומקבל קהל; כולם היו מגיעים לשאול שאלות קשות, והרב ענה לכולם בסבלנות רבה, כשהוא חובש את התרבוש המיוחד שלו ומחייך לכולם.
גל חשבה לעצמה: “בטח לרב תהיה תשובה לשאלה שלי”, ולכן הלכה לביתו לשאול אותו. בזמן שעמדה בתור ראתה אנשים רבים – כולם היו מבוגרים! גל הייתה בטוחה שלרב משאש לא יהיה זמן לדבר איתה כי היא רק ילדה קטנה, ובכל פעם שהגיע תורה להיכנס – ברחה לסוף התור.
בסוף היום כשהשמש התחילה לשקוע והדלת עמדה להיסגר. גל הבינה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, ולכן אזרה אומץ ודפקה על הדלת.
“פתוח!” קרא הרב משאש.
גל נכנסה בהיסוס, והרב חייך אליה בפנים קורנות. “אני שמח לראות שבסוף החלטת להיכנס,” אמר הרב.
“מה, ראית אותי בחוץ?” שאלה גל.
“כן, וחיכיתי שתיכנסי ותשתפי אותי למה באת,” ענה הרב.
“יש לי שאלה על משהו שלמדנו בכיתה, אבל לא נכנסתי בגלל שהיו הרבה אנשים מבוגרים לפניי ואני רק ילדה.”
“אל תדאגי ילדתי, גם השאלה שלך חשובה,” הרגיע אותה הרב.
גל שמחה מאוד מתשובתו של הרב משאש. היא שיתפה אותו בשאלה שעלתה לה במהלך השיעור, והרב, בסבלנות ובחוכמה, ענה לה.
