שמי מרתה נולדתי בשנת 1925 בוורשה שבפולין. יש לי שני אחים יאנק וסאשק ושני הורים. היה לנו בית נוח ומרווח, גינה גדולה ברחוב שקט ופארק רחב ידיים ממש סמוך לבית. החיים שלנו היו מושלמים ולא חשבתי שהם ישתנו. כמה טעיתי…
בהתחלה כששיחקתי בשמחה עם חברותי בפארק שמעתי אנשים מדברים על מנהיג בשם היטלר שעלה לשלטון בגרמניה. קצת פחדתי אבל לא האמנתי שמשהו רע יקרה בפולין. למחרת שבתי לפארק וראיתי כרזות קיצוניות נגד היהודים תלויות במרחבי הגן. חשבתי, מה עשינו רע שזה מגיע לנו?
חשתי בהלה ושבתי הביתה. שם ראיתי את אבי אך הוא לא נראה שמח כמו תמיד. רצתי אליו, חיבקתי אותו חזק ושאלתי אותו: “אבא למה חזרת כל כך מוקדם?” הוא חייך אלי חיוך מאולץ, לא הבנתי למה.
בלילה שמעתי את אבי מדבר עם אמא ואומר לה שפיטרו אותו מהעבודה. הוא הציע לבנות מסתור מפני הגרמנים. אמא שאלה:”מה יהיה על הילדים?”. אבא הציע לשלוח אותנו אל דודתו שבכפר, אך אמא סרבה. היא פחדה שלא יטפלו בנו כמו שצריך.
למחרת בבוקר יצאתי לפארק עם יאנק אחי. חששותיי התגברו כשגיליתי שחברתי הטובה סופיה נעלמה. חברותי למשחק שהיו בפארק לא ענו כששאלתי אותן בחביבות היכן סופיה. לפתע הן הביטו בי בעיניים רעות והחלו לכנות אותי “יהודיה מסריחה” וגרשו אותנו. חשתי מועקה גוברת והולכת.
בצהריים שמעתי דפיקות חזקות מהבית השכן, נבהלתי . אבא קרא לנו בבהילות והוריד אותנו למקום חשוך וקר .הוא אמר אני עולה למעלה. אמא התחננה לשווא שיישאר. לפתע נפרצה דלת ביתנו ואבא סיפר לחיילים גרמנים שיושבי הבית כבר נתפסו. אבא ניסה לשחד את החיילים אך נלקח מאיתנו באכזריות. רציתי לרוץ אל אבא אך אמא חיבקה אותי בעוז. כעבור זמן מששב השקט עלינו למעלה וגילינו שהגרמנים הציבו שומר בפתח הבית. אמא הציעה לו כסף אך בתמורה הסגיר אותנו לגטו. נותרנו ללא רכוש. הגטו היה מוקף בגדר חשמלית ובחיילים אכזריים. שם להפתעתנו נתקלנו באבא! רצתי אליו נרגשת, ”אבא איך ניצלת?!”מסתבר, שעלה בידו לשחד את החיילים על ידי מסירת השעון היקר והאהוב עליו. בלילה ישנו בחדר קטן ומחניק אך שמחתי שכולנו יחד. שמחתי היתה מוקדמת.
בבוקר הכריזו שעל כל היהודים להתייצב בכיכר הגדולה במרכז הגטו. אמא בתושייה החביאה אותי ואת אחיי. היא אמרה לנו:”חכו ואל תצאו, לא משנה מה יקרה”. ההמתנה הייתה ארוכה ומלאת חששות וחוסר ודאות. בלילה אמא ואבא חזרו. שמענו אותם מסתודדים והמילה “אקציה” נישאה באוויר.” אנחנו חייבים להבריח אותם מהגטו!”.
אמא העירה אותי ואת אחיי בעלות השחר. היא נתנה לי תיק קטן ואמרה לי ”מרתה, את אחראית עכשיו על אחייך!”. פחדתי. לבי הלם. סאשק שאל מבולבל, למה? אמא ענתה לו “אין זמן להסברים, שמרו על עצמכם!”. יאנק שאל מה איתכם? אמא ענתה לו:” כשתסתיים המלחמה חזרו הביתה, עוד ניפגש!”. אמא הבריחה אותנו דרך תעלות הביוב של הגטו וכך הצלחנו להימלט אל היער. חיי היער לא היו קלים. במטרה לחפש אוכל נתקלנו לא פעם בחיילים גרמנים אך בתושיה ובסיעתא דשמיא הצלחנו לחמוק בכל פעם. מידי פעם עזרו לנו פולנים טובים ואיכרים נדיבים. כך עברו עלינו 3 שנות המלחמה בקור וברעב.
בסיום המלחמה חזרנו לשרידים שהיו פעם ביתנו. מבטים עוינים של שכנינו לא הותירו לנו ברירה אלא להמשיך הלאה. היתה בלבנו תקווה שנראה את הורינו אך תקווה זו לא התממשה. אמרתי לאחיי, שאין לנו תקווה בארץ פולין ושאנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל. בעזרת אנשים טובים עלינו לאוניית מעפילים וה’ עזר לנו והגענו לארץ ישראל ובהבטחה שלעולם לא עוד!
