אני ויואב היינו החברים הכי טובים. היינו משחקים יחד כדורגל בכל הפסקה, מחליפים קלפים ונפגשים אחר הצהריים.
אבל ביום שלישי, משהו השתנה. אופק, שנחשב לילד הכי “מקובל” בכיתה, החליט שיואב “חופר” יותר מדי. הוא פשוט אמר ליד כולם: “מי שמדבר עם יואב – לא מדבר איתי”.
בהתחלה חשבתי שזה סתם בצחוק. אבל כשראיתי את כולם מתרחקים מיואב, הבנתי שזה רציני. פתאום, יואב הפך להיות שקוף. הוא ישב בכיתה, אבל אף אחד לא הסתכל עליו. הוא יצא לחצר, אבל אף אחד לא מסר לו את הכדור, לא דיבר איתו.
ביום למחרת, ראיתי את יואב יושב לבד על הספסל מתחת לעץ האלון בבית הספר. הוא החזיק כריך ביד, אבל לא אכל. הוא פשוט הסתכל למטה. הרגשתי צביטה חזקה בלב. רציתי לגשת אליו, להגיד לו שזה שטויות, אבל אז ראיתי את אופק וחבורה של ילדים מסתכלים עליי. פחדתי שאם אני אהיה חבר של יואב, גם איתי לא ידברו. אז פשוט הסתכלתי לכיוון השני והמשכתי ללכת.
הימים עברו, ויואב הפך שקט יותר וביישן יותר ועדיין אף אחד כמעט ולא פנה אליו. הוא הפסיק להצביע בשיעורים, הראש שלו תמיד היה למטה, ובארוחת העשר הוא היה מתחבא בכיסא שלו. המורה סימה שאלה כמה פעמים אם הכל בסדר, אבל כולנו שתקנו. ולא אמרנו כלום.
ביום חמישי קרה משהו ששינה את הכל. היה לנו שיעור חברה, וסימה ביקשה מאיתנו לצייר “קבוצה”. כולם ציירו חברים משחקים, ילדים מחובקים, לבבות וחיוכים. יואב צייר ציור פשוט: ילד אחד עומד בתוך עיגול , עצוב ובוכה. כשראיתי את הציור הזה, הבנתי כמה הוא בודד. הבנתי שהפחד שלי הפך אותי למשתף פעולה עם משהו רע.
נזכרתי איך פעם, כשאני נפלתי ונפצעתי בברך בטיול השנתי, יואב היה היחיד שנשאר איתי עד שהחובש הגיע, למרות שכל הילדים כבר המשיכו קדימה. הוא לא פחד אז. אז למה אני פוחד עכשיו?
ואז המורה לקחה את יואב לשיחה אישית בצד בעקבות הציור ואני לא יודע מה קרה אחר כך.
כשנגמר השיעור, כולם יצאו להפסקה. אופק קרא לי: “עידו, בוא למגרש!”. הסתכלתי על אופק, ואז הסתכלתי על יואב שאסף את החפצים שלו לאט-לאט. קצת פחדתי, הרגשתי מבולבל, אבל בלב הרגשתי פתאום כוח.
“אני לא בא למגרש,” אמרתי בקול רם. אופק עצר והסתכל עליי מופתע. “למה? מה קרה?” הוא שאל. “אני הולך לשבת עם יואב,” עניתי. שמעתי כמה ילדים לוחשים מאחוריי, אבל לא היה אכפת לי. ניגשתי לשולחן של יואב והתיישבתי לידו.
יואב הרים את הראש. העיניים שלו היו קצת אדומות. “אתה בטוח?” הוא שאל בלחש. “בטח שאני בטוח,” אמרתי והוצאתי את קלפי המשחק שלי. “רוצה להחליף?”
לאט לאט, עוד ילד ועוד ילדה מהכיתה התחילו להתקרב. הם ראו שזה לא כזה מפחיד לעמוד מול אופק ולדבר עם יואב. אופק הבין שטעה ויצא לחצר כשפניו נפולות. נראה שהוא הרגיש רע עם עצמו. בסוף יום הלימודים אופק ניגש ליואב וביקש ממנו סליחה על ההתנהגות שלו. יואב הסביר לו את התחושות שהיו לו ואופק הבין את גודל הפגיעה ביואב והבטיח שזה לא יקרה שוב.
בהמשך השבוע הילדים שיתפו את יואב ושיחקו איתו וגם אופק שיתף אותו ואפילו הזמין אותו לשחק אחר הצהריים יחד.
מהמקרה הזה הבנתי שכדי להיות גיבור לא צריך כוח על מיוחד אלא רק מעט אומץ לא להיגרר אחרי מעשים לא טובים. להבחין בין טוב לרע ולא לעמוד מהצד.
מגיש: אורי יצחקוב כיתה ד’2
