ב”ה
שלום, קוראים לי אלין. אני בכיתה ה’, ואני אוהבת לקרוא. רק שאין לי ספרים בבית
אז אני קוראת ספרים רק בבית הספר וקראתי כבר את כולם.
אני תמיד שואלת את אמא אם אפשר שתקנה לי ספרים חדשים, אבל היא תמיד עונה לי את אותו הדבר: “אין לי זמן” וזה כזה מבאס!
יש משהו רוצה לספר איך היה לי בבית הספר. ראיתי את נינה ולה יש המון ספרים. אני תמיד שואלת אותה אם אפשר לשאול ממנה ספרים, והיא רק רוצה דבר אחד- שעון, כן כן שעון! מאיפה יהיה לי שעון?! אין לי את הכסף לספר, אז עכשיו שעון?!
אני אנסה להשיג למרות שזה נראה בלתי אפשרי.
היי רגע! דודה שלי, דודה אמילי, יש לה המון שעונים, והיא גרה ברחוב לידי.
אולי כדאי שאשאל ממנה שעון אחד ואביא אותו לנינה, כך שבתמורה אקבל את הספר.
החלטתי לנסות.
למחרת יצאתי לדודה אמילי. דפקתי בדלתה “היי דודה, אפשר בבקשה אחד מהשעונים היפים שלך”?
שאלתי בהתרגשות.
קיוויתי שהיא תגיד כן אבל כמובן: “לא חמודה, את יודעת שאני עושה אוסף שעונים, אם אוריד שעון הכל יהרס”! היא הגיבה באחריות.
“טוב…” כל כך כעסתי, דודה אמילי תמיד אומרת לי כן, זה לא הוגן!
אם כך- יש לי רעיון, אני פשוט אתגנב לבית של דודה אמילי ואקח את השעון, אתן אותו לנינה והיא תביא לי את הספר.
כל כך נמאס לי לקרוא ספרים של בית הספר! חשבתי לעצמי.
אבל אז, יהיה לי ספר משלי!
מחר אחרי בית הספר, דודה אמילי תהיה בעבודה אתגנב מהחצר ואקח לה את השעון!
למרות שאמא תמיד אומרת ש”אסור לגנוב” אבל זה גם ילמד אותה לקח על זה שהיא אף פעם לא קנתה לי ספר, בגלל ש”אין לה זמן”.
יום חדש הגיע, יצאתי לבית הספר, רציתי שהלימודים יסתיימו כבר.
“יש, סוף סוף נגמר היום”. יצאתי בשמחה רבה מבית הספר אל הבית של דודה אמילי. הדלת הייתה נעולה, אבל זה לא מהווה בשבילי מכשול. אני כבר יודעת שהיא מחביאה את המפתחות מתחת לשטיח. נכנסתי וראיתי את החתולה שלה, קייטי.
ליטפתי אותה, ושיחקתי איתה, ואז ניגשתי למשימה אליה חיכיתי.
וכן, כל השעונים היו, המון שעונים, יפים כל כך!
לפתע…שמעתי קולות!
נבהלתי ממש. לקחתי את השעון הראשון שראיתי ויצאתי מהר מהדלת השניה, וחזרתי הביתה עם השעון.
עשר דקות אחרי, שמעתי את אמא מדברת עם מישהי. כשהיא סיימה לדבר שאלתי אותה בסקרנות: “אמא, מי זאת הייתה”? היא ענתה לי: זו הייתה דודה אמילי, היא לא הפסיקה לבכות. היא סיפרה לי שאבד לה שעון!
“מסכנה” אמרתי לאמי, ובכיתי הרגשתי רע. אבל יש לה המון שעונים, איך היא שמה לב דווקא לשעון הזה, תהיתי לעצמי.
אז אמרתי לאמא:”אמא אבל יש לה המון שעונים, למה היא בוכה”?
היא ענתה לי: “כי זה לא סתם שעון, זה היה השעון של סבא רבא שלך. הוא עבר מדור לדור”.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי, שרציתי לבכות.
אני צריכה צריכה להחזיר את השעון לדודה אמילי. אבל מה אעשה, רציתי לקבל ספר מנינה.
“אמא, אני צריכה לספר לך משהו…”
סיפרתי לה את האמת בבכי וחרטה, היא אפילו לא כעסה, ורק הסבירה שאסור לגנוב ושעליי להחזיר את השעון לדודה נינה.
הנהנתי בהסכמה.
לקחתי את השעון, כתבתי מכתב התנצלות, ויצאתי לדודה אמילי.
ביקשתי סליחה בכל ליבי והסברתי לה הכל. היא סלחה לי, למזלי.
חזרתי הביתה בחיוך. לא קיבלתי את השעון כדי להשיג ספר, אבל מה שבטוח למדתי מסר שאסור לגנוב ושצריכים להיות שמחים במה שיש.
