”דוד, תמסור לי את הכדור” אמרתי בהפסקה בבית הספר לחבר שלי. ראיתי שהוא לא כל כך מרוכז במשחק, אז שאלתי אותו: “היי, דוד מה קורה?” אז הוא ענה לי: “עזוב לא חשוב” ומסר את הכדור למשה. לא ויתרתי כי הרגשתי שכן קורה משהו. אחרי המשחק כשנשארנו רק שנינו והשאר התפזרו, דוד הניח לי יד על הכתף ואמר לי שאני כנראה מכיר אותו טוב מדי ושהוא כבר לא יכול להסתיר ממני את מה ששמר בלב. הקול שלו היה חנוק מדמעות והוא סיפר: “אחת הכליות של אבא שלי לא מתפקדת כמו שצריך והוא זקוק דחוף למישהו שיתרום לו כליה. ניסינו כל מיני קרובי משפחה ואף אחד לא היה מתאים ואנחנו מודאגים. הופתעתי מאוד. “מה באמת?” לפני שהוא הספיק לענות נשמע הצלצול להיכנס לשיעור.
ראיתי שכל השיעור דוד לא היה עם המורה, אלא רק שקוע במחשבות. האמת גם אני. בארוחת הערב סיפר לנו אבא כמה הוא רוצה לעזור לאנשים כמו לתרום כליה. חשבתי שזה ממש מסתדר, אבא של דוד צריך כליה ואבא שלי רוצה אך עדיין לא סיפרתי לו. ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי ולכן למחרת קמתי עייף. לא הצלחתי להתרכז כל השיעור, והרגשתי שגם דוד אך עדיין לא סיפרתי לו וחשבתי את כל זה לעצמי. כשחזרתי הביתה במקום לאכול ארוחת צהרים ישר הלכתי לחדר שלי וחשבתי. אבא שלי ממש רוצה אבל זה יכול להיות גם מאוד מסוכן. בארוחת הערב ישבתי עם אבא וסיפרתי לו שאבא של דוד מהכיתה שלי זקוק בדחיפות למישהו שיתרום לו כליה. אבא שלי התרגש ממש, וחשב שסוף סוף הוא יוכל לעזור למישהו שצריך, למרות שיכל גם לתרום למישהו שאינו מכיר. הוא מיד התקשר לבית של דוד, והם מאוד התרגשו מההצעה. הם הודו לנו ואבא אמר לנו שלפני שתורמים כליה צריך לעבור מלא בדיקות, והוא לא יהיה הרבה זמן בבית.
למחרת אבא יצא מוקדם לבדיקות וכשהתעוררתי הוא כבר לא היה. יצאתי לבית הספר, וכשהגעתי ראיתי מרחוק את דוד. הוא לא הפסיק להודות לי. אמרתי לו שזה גם בזכותו כי הוא סיפר לי בלי להתבייש. הוא ניחש שאבא שלי בטח עובר איזה מיליון בדיקות והוא צדק. אבא שלי נסע הרבה פעמים לבית חולים וחזר מאוחר. אחרי חודש של בדיקות, יום אחד אבא הפתיע אותנו וחזר די מוקדם וסיפר לנו שבעוד שבוע תהיה התרומה עצמה, ועכשיו יש לו שבוע בבית בלי לצאת כי הוא צריך לנוח לפני הניתוח. קפצנו משמחה שאבא יהיה בבית שבוע שלם בלי בדיקות. כעבור שבוע, אבא יצא ממש מוקדם, ואימא אמרה לנו שיעבור זמן עד שאבא יחזור הביתה, ואולי אפילו נבוא לבקר אותו בבית חולים. כשיצאנו לבית הספר התגנבה לליבי דאגה. התחילו לצוץ מחשבות בראשי. מה יקרה אם משהו ישתבש, ואיך אבא ייצא מהניתוח. מרחוק ראיתי את דוד. לפי הפנים שלו ראיתי שגם הוא מודאג. (כבר אמרנו שאני מכיר אותו טוב, נכון?) “זה מדאיג, אמרתי לו בלי לשאול אותו לפני כן על מה הוא חושב. נכנסנו לשיעור וניסיתי גם ללמוד..
בסוף היום רצתי הביתה, נכנסתי ועוד לפני שסגרתי את הדלת שאלתי את אמא: “אפשר לבקר את אבא”? אמא הגיעה וחיבקה אותי. “כן, חמוד, היום נסע לבקר את אבא” ישששש!! קפצתי משמחה. כשהגענו לבית החולים ראיתי את אבא שוכב על מיטה לבנה, הוא היה נראה חלש וקצת חיוור אבל עם חיוך על הפנים. “אבא” צעקתי התרגשתי לראות שהוא בסדר. סיפרתי לו מה למדנו היום בכיתה ואיזה מהלך חדש למדתי בכדורגל. היה ביקור ממש מוצלח. כשאבא חזר הביתה הוא סבל מכאבי גב חזקים ונאלץ ללכת כפוף ולנוח הרבה. “אוף, חשבתי לעצמי, אולי זאת הייתה טעות לספר לו על אבא של דוד כי עכשיו הוא סובל ככה, אבל אז צלצל הטלפון, זה היה דוד. הוא אמר שהמשפחה שלו מזמינה אותנו לסעודת הודיה שהם עורכים בעוד שבוע. נכנסתי לחדר של אבא וסיפרתי לו על סעודת ההודיה והוא מאוד התרגש.
סעודת ההודיה הייתה מרגשת מאוד. היה אוכל טעים, דברי תורה והרבה ברכות לאבא שלי. הרגשתי הרבה שמחה בלב וחשבתי על זה שאבא שלי ממש הציל חיים של בן אדם למרות שזה סיכן אותו. אבא שלי גיבור.
