קוראים לי יולי, אני לומדת בבית ספר גלי ים בעיר יפו בכיתה ו’. יש לי חברות מגיל קטן ששמן נועה ועלמה.
הכול התחיל בסתם יום רגיל , אני וחברותי חזרנו מהקניון ומרחוק נועה ראתה ילדים מתקבצים סביב גדר של בית, “תגידו אתן מכירות את הבית הזה?” היא שאלה, אני ועלמה ענינו שלא. יום למחרת , כשהלכתי לבית ספר ראיתי את אותם הילדים באותו המקום ושאלתי “למה כולכם כאן?”, עומרי ענה: “אמרו לנו שזה בית נטוש, שיש רעשים, אבל רואים בחלון שהבית ריק”. לפתע נשמעה דפיקה, כולם ברחו, אבל רק אני נשארתי והסתכלתי על הבית. ראיתי את הידית של הדלת זזה, לקחתי צעד אחורה. הסתכלתי על החלון וראיתי אישה חיוורת, נבהלתי ורצתי לבית הספר. סיפרתי לעומרי מה שקרה אחרי שכולם ברחו, ״אמרו לי שפעם גר שם מישהו מבוגר, ואז הוא הכיר מישהי שרק רצתה את הירושה שלו״ עומרי אמר באדישות.
כשיום הלימודים הסתיים הלכתי הביתה, הייתי מאוד עייפה אז עצמתי עיינים ונרדמתי. אחרי כמה שעות קמתי, הלכתי לסלון ולא ראיתי מישהו מבני המשפחה. פתאום נשמעו דפיקות בדלת. מי זה כבר יכול להיות? חשבתי. הדפיקות התחזקו ונלחצתי. אזרתי אומץ והתקרבתי אל הדלת, הסתכלתי בעינית וראיתי את נועה ועלמה. עלמה כעסה: “כמה זמן לוקח לך לפתוח?”, עניתי “למה דפקתן כל כך חזק?”. נועה התנצלה: “חשבנו שאת ישנה”. שאלתי מה קרה ועלמה ענתה “יש לנו מידע חדש על הבית הנטוש”. ישבנו בסלון והתחלנו לדבר, “לפני שעה עברנו ליד הבית הנטוש” סיפרה עלמה, “וראינו משהי יוצאת, התחבאנו ליד השיחים ו..” קטעתי אותה “אתן ראיתן מישהי?״. נועה הנהנה. הסתכלתי עליהן וסיפרתי להן על מה שאני ראיתי יום לפני. עלמה קמה והלכה לכיוון הדלת ״אני הולכת לבית הנטוש״ הכריזה, “את לא הולכת!” עניתי. ניסינו להסביר לה כמה זה מסוכן. “אני חושבת שאם נלך אולי נמצא משהו”. הנהנתי ויצאנו מהבית.
כשהתחלנו להתקרב לבית הנטוש נועה שאלה: ״אתן בטוחות שזה רעיון טוב?״, ״כן״ ענתה עלמה בביטחון. הסתובבתי לאחור בשביל לראות שאין אף אחד באזור ונכנסנו פנימה. כשהדלת נפתחה נכנסנו פנימה בזהירות. הבית היה חשוך, קר ומאובק. עלמה התקדמה, נועה ואני הלכנו אחריה, מחזיקות ידיים. פתאום שמענו צליל קטן. עצרנו. “מה זה היה?״ לחשה נועה. עלמה התקרבה לפינה וראתה פתק מקומט על הרצפה. היא הרימה אותו בעדינות:
“אל תלכו יותר, או שתשלמו על כך”.
נלחצנו והסתכלנו זו על זו בפחד. “אולי כדאי שנלך עכשיו?” שאלתי. עלמה חייכה במבט מסתורי, “זו בדיוק הסיבה שאנחנו כאן” לחשה, “נראה לי שאנחנו חייבות לבדוק מה יש כאן”. נועה ואני החלפנו מבט. פחדתי, אבל הסקרנות גברה על הפחד. צעדנו דרך המסדרון. בפינה אחת ראינו דלת קטנה, חצי סגורה. “תראו” לחשה עלמה “נראה שיש משהו בפנים”. לא ידענו מה מצפה לנו, אבל הצעד הבא היה לפתוח את הדלת ולגלות את הסוד של הבית הנטוש. עלמה הרימה מסמך ישן, “תראו היא ניסתה לקחת את הירושה שלו, זה צוואה, זו בטח האשה שראיתי אתמול יוצאת מהבית , אבל הבית נראה נטוש, כנראה שהיא באה רק לראות את הבית מדי פעם ולא גרה בו יותר, כי משהו השתבש ובעלה גילה את התוכנית” ולא נתן לה אותו בירושה. “עכשיו אנחנו יודעות את האמת” אמרתי. יצאנו מהבית הנטוש, נועה חייכה אליי ואמרה: “לא הצלחתי להאמין שאנחנו באמת נכנסו לשם” חייכתי בחזרה. “לפעמים צריך לקחת סיכון”. הבטנו זו על זו והרגשנו גאווה- לא רק על הסיפור, אלא על החברות שלנו, על האומץ שלנו, ועל ההבנה שהסודות הכי גדולים יכולים להתגלות אם רק נלך בעקבות הסקרנות שלנו.
