זה התחיל ביום חמישי אחד, כששאלתי את אמא אם אני יכול לצאת לרכוב עם חברים על אופניים.
היא הסכימה, לאחר שנתנה לי רשימת משימות שאצטרך לעשות כשאחזור הביתה. הסכמתי, ויצאתי מהבית ובליבי גאווה גדולה על האופניים. דרך אגב, שכחתי להגיד את שמי. קוראים לי אייל.
”תתחדש” אמר לי חברי יאיר מתחת לבניין.
”תודה…קיבלתי אותן אתמול” השבתי בתוספת גאווה.
התחלנו לרכב בטיילת של קריית שמונה. אני מתחיל לראות שחור. אני שומע קולות סירנה, בום קטן וזהו.
אני מרגיש כאב חלש בזרוע ולאחר זמן מה מתעורר במקום לא מוכר.
אני מחובר לצינורות.
אני חש בכאב חד בראש. אני בא לקרוא לאמי אך לפתע אני מתחיל לראות מטושטש, כמו… מיגרנה כזו שלאחר זמן עוברת, וכך היה.
אני מנסה לקום מהמיטה אבל אני מרגיש כמרותק אליה.
הסתכלתי לצד וראיתי פרצוף מוכר, ניסיתי להיזכר. זה היה חברי יאיר.
יאיר גם נפגע. אמנם חווה כאב פחות חד, אך היו לו אותם תסמינים בעוצמה שונה.
מסביבו היו כמה אנשים בחלוקים לבנים ועוד כמה אנשי מד”א.
יאיר סימן לי להסתכל לצד, ראיתי רופאים מדברים עם אישה גבוהה יפה ולצידה גבר ממוצע, רחב כתפיים ונאה.
מייד זיהיתי כי הם הורי.
ניסיתי לצעוק לעברם אבל באוויר נשמע רק קול חרישי.
לאחר בערך כשעה ניגשה אליי אחות בחלוק כחול ואמרה ”אם אתה צריך משהו תצלצל” והגישה לי פעמון עם ידית שחורה וסטרילית. הקול שלי היה חלש, ולא יכולתי להגיד לה שאני משותק עד הצוואר ולא יכול לצלצל. אבל קול פנימי אמר לי תדבר בכל זאת.
אז דיברתי ואמרתי שאיני יכול לזוז ולמזלי הרב היא שמעה אותי והצמידה לי מין מיקרופון קטן לפה שדרכו שמעו אותי.
היא הלכה לאחר שהפעילה לי את הטלויזיה.
לאחר פרק אחד נרדמתי לשעה קלה.התעוררתי לקול פתיחת דלת, לחדר נכנסו אמא, אבא, פיזיותרפיסט ורופא עם תיק תחבושות ומין רשתות כאלו שמחזיקות תחבושות לראש.
רק אז שמתי לב שיש לי על הראש תחבושות.
הפיזיותרפיסט ניסה להתאים לי כיסא גלגלים אך רגלי לא הצליחו להתקפל אז התאימו לי אחד מותאם למשותקים ואת אותו הדבר ליאיר.
לאחר שבועיים של אשפוז ושנה של שיקום היינו עדיין נכים.
בסוף תהליך השיקום עשינו מסיבה המשפחה שלי והמשפחה של יאיר ואבי סיכם אותה במשפט אחד ויחיד
”בזמן רכיבה חובה לחבוש-”
אבל כמעט בסוף המשפט כולם צחקו מהפרצוף הרציני שלו ולא נתנו לו לסיים את המשפט. אבל האמת שהוא צדק.
