בין המגלשה לקניון
שלום, אני אמה ואני בכיתה ה’.
לפני שבוע קרה לי משהו שלא הפסקתי לחשוב עליו.
באותו אחר הצהריים הלכתי לגינה השכונתית שלנו, כמו שאני עושה כמעט כל יום.
כבר מרחוק הרגשתי שמשהו לא רגיל קורה שם. כשהתקרבתי ראיתי שהגינה מגודרת, חלק מהמתקנים נהרסו, ועל הגדר היה תלוי שלט קטן.
התקרבתי וקראתי: “אין כניסה – כאן ייבנה קניון.” עמדתי שם כמה שניות ופשוט הסתכלתי בתדהמה. לא האמנתי למה שאני רואה.
איך יכול להיות שבמקום שבו שיחקנו, צחקנו ורצנו – יבנו עכשיו קניון?
הגינה הזאת הייתה בשבילי הרבה יותר מסתם גינה.
שם שיחקתי עם החברות שלי שעות, שם צחקנו, ושם גם קרו לי דברים שלא אשכח אף פעם.
אני זוכרת איך פעם עף לנו הכדור לגינה של השכן העצבני, והוא לא רצה להחזיר אותו ואמר בכעס: “כל מה שנכנס לגינה שלי – שלי!” ואני גם זוכרת את היום שבו נפלתי מהמגלשה הכחולה ושברתי את הרגל. זה כאב מאוד, אבל גם זה הפך לזיכרון מיוחד.
הלכתי הביתה לאט, עם לב כבד.
אמא הייתה במטבח, וכשראתה אותי היא מיד שאלה מה קרה. סיפרתי לה על השלט ועל הקניון שיבנו במקום הגינה. אמא הקשיבה לי ואמרה ברוגע:
“זה באמת עצוב, אבל אל תדאגי. יש עוד הרבה גינות בשכונה.”
עניתי לה: “אבל לא כמו הגינה הזאת. זאת הגינה שלנו, עם כל הזיכרונות.”
אמא חייכה אליי ואמרה: “זיכרונות לא נעלמים. הם נשארים בלב, וגם בגינות חדשות אפשר ליצור זיכרונות יפים.” בלילה שכבתי במיטה וחשבתי על מה שאמא אמרה. חלמתי על הגינה שנהפכה לקניון גדול ומואר, וכשקמתי בבוקר ידעתי שאני לא יכולה להישאר אדישה. החלטתי לעשות משהו. קמתי מוקדם, התארגנתי במהירות, וישבתי לכתוב מכתב לראש העיר.
לכבוד ראש העיר, מיכאל וידל היקר,
רציתי לספר לך על הגינה האהובה שלנו.
זו הגינה היחידה באזור שלנו, ובה יש לי ולחבריי זיכרונות רבים וחוויות חשובות.
מאוד עצוב לי שבמקום הגינה בונים קניון.
אני מבקשת ממך לחשוב שוב על ההחלטה, כי גינה היא מקום חשוב לילדים.
בתודה,
אמה.
אמא שלחה את המכתב, ואני הלכתי לבית הספר בתקווה קטנה בלב. כעבור שבוע חיכה לי מכתב בתיבת הדואר. כשראיתי שמדובר בתשובה מראש העיר, הלב שלי התחיל לפעום חזק.
במכתב הוא כתב שהוא מבין את הרגשות שלי, ושהקניון חשוב לעיר, אבל הוא מבטיח לבנות גינה חדשה קרוב לבית שלנו – גינה שבה נוכל לשחק, לצחוק וליצור זיכרונות חדשים.
קראתי את המכתב שוב ושוב והתרגשתי מאוד.
הבנתי שאי אפשר לעצור, אבל כן אפשר לדאוג שגם לילדים יהיה מקום משלהם.
מאז אני מחכה לגינה החדשה.
אני יודעת שהגינה הישנה תמיד תישאר בלב שלי,
אבל אני כבר מוכנה ליצור זיכרונות חדשים – בדיוק כמו פעם, ואולי אפילו יותר.
סוף.
