התחלה חדשה
פעם אחת הייתה ילדה בשם שירה. יום אחד אמא שלה נכנסה לחדר ואמרה לה שיש להם בשורה: “אנחנו עוברים דירה, שירה. זה אומר שגם תעברי לבית ספר חדש”.
שירה הרגישה פתאום פרפרים בבטן. “אמא, למה אני צריכה לעבור?” היא שאלה בקול קצת עצוב.
“כי הבית החדש שלנו רחוק,” ענתה אמא וחיבקה אותה. “אני רואה שאת לחוצה, למה את הכי דואגת?”.
שירה השפילה מבט. “אני מפחדת שלא יהיו לי חברות. כולם שם כבר מכירים אחד את השני, ורק אני אהיה חדשה”.
אמא ליטפה את ראשה ואמרה: “החשש הזה נמצא כרגע בלב שלך כי המקום חדש, אבל זו הזדמנות גדולה להכיר חברים חדשים שלא הכרת מעולם”.
ביום הראשון ללימודים, שירה עמדה ליד הלוח. המורה הציגה אותה בחיוך: “ילדים, תכירו, זאת שירה”. שירה הרגישה שכולם מסתכלים עליה, והיא רק רצתה שההפסקה כבר תגיע.
כשצלצל הפעמון, ילדה אחת עם צמות ניגשה אליה. “היי, קוראים לי צופיה. את רוצה לשחק איתי?”. שירה נשמה לרווחה וענתה מיד: “כן!”.
“במה נשחק?” שאלה צופיה. “בטאקי!” הציעה שירה. הן הוציאו את הקלפים והתחילו לשחק. המשחק היה מותח, ובסוף צופיה הניחה קלף אחרון וקראה: “יש! ניצחתי!”.
פתאום, שירה הרגישה דמעה בזווית העין. כל הלחץ מהבוקר יצא החוצה, והיא התחילה לבכות. צופיה קצת נבהלה. היא התקרבה ושאלה בעדינות: “שירה, למה את בוכה? זה רק בגלל המשחק?”.
שירה ניגבה את הדמעות. היא נזכרה במה שאמא אמרה לה. היא הבינה שצופיה באמת רוצה להיות חברה שלה. “נכון, בכיתי כי הפסדתי,” אמרה שירה בשקט, “אבל בעצם… זה לא באמת משנה מי מנצח, העיקר שהיה לנו כיף לשחק ביחד. את רוצה לשחק עוד סיבוב?”.
בסיבוב השני שירה ניצחה, והפעם שתיהן צחקו.
בסוף היום, כשהמורה ביקשה להרים כיסאות, שירה כבר הרגישה הרבה יותר בטוחה. היא פנתה לצופיה ושאלה: “בא לך לבוא אליי הביתה היום?”. צופיה הסכימה בשמחה.
אחר הצהריים, כשהן שיחקו בחוץ, הן ראו בנות מהכיתה שגרו ממש באותו רחוב. הן פגשו את נטלי. “עוד מעט לילה,” אמרה נטלי, “אולי מחר בהפסקה נשחק כולנו?”.
למחרת בבית הספר, כבר לא הייתה רק שירה ולא רק צופיה. הן שיחקו תופסת גדולה בחצר, וכל הבנות רצו להצטרף. שירה הסתכלה על המעגל החברתי שלה שגדל מרגע לרגע, וחייכה לעצמה. היא כבר לא הייתה “הילדה החדשה”, היא הייתה פשוט שירה, ויש לה המון חברות.
