בס”ד
“ההתעלמות”
הבוקר של יובל מתחיל כשאביו מעיר אותו משנתו, יובל פוקח את עיניו ומתחיל להתעורר. אביו אומר לו להתחיל להתארגן לבית הספר אך יובל מתעלם מאביו וחוזר מיד לישון. יובל מתעורר שוב לקול אביו ששוב מבקש ממנו לקום ולהתחיל להתארגן כי השעה כבר מאוחרת והוא עלול לפספס את ההסעה. יובל שומע את קולו של אביו אך העייפות גוברת עליו והוא בוחר לחזור לישון. כשלבסוף מתעורר מקול אביו שקורא לו בפעם החמישית קולו כבר רועם ומתוסכל, יובל קופץ ממיטתו. במהלך ההתארגנות יובל התבקש שוב ושוב מאביו לצחצח שיניים, ללבוש מכנסיים, לנעול נעליים ותהליך ההתארגנות התארך שוב כמו כל בוקר רק שהפעם יובל לא הספיק להסעה. ההסעה יצאה לה לדרך ויובל לא עליה, אביו מאוכזב ומתוסכל כי שוב יובל מתעלם מבקשותיו הנשנות להתארגן בזמן אך עכשיו עליו להפסיד מזמנו להגיע לעבודה ולקחת את יובל לבית הספר.
לאחר יום ארוך במיוחד, כל בני הבית חזרו הביתה, קצת משחקים, קצת ספרים, קצת טלוויזיה, קצת טלפון והנה לה כבר השעה לארוחת ערב. כל ילדי המשפחה התבקשו לבוא לשבת בשולחן האוכל, כולם יושבים ונהנים מטעם הפסטה, אך ישנו ילד אחד שמולו נמצא מחשב במקום פסטה. מחדרו של יובל נשמעים קולות של משחקים וברקע קולה של אמא אשר מבקשת ממנו לבוא לארוחה, יובל שומע אותה אך בוחר להתעלם מקולה ולהמשיך לשחק במחשב. שעת הארוחה נגמרה, כל ילדי הבית שבעים חוץ מיובל . אימו נגשת אליו ובכעס ומכריזה: ” כמה פעמים עוד אצטרך לבקש ממך? זה כבר לא נעים לי לחזור על עצמי” ומכבה לו את המחשב .
בבוקר שישי קם יובל מהשינה בהתרגשות ושואל את הוריו האם אפשר ללכת למוזיאון הגדול, אך הוריו מתעלמים מהשאלה של יובל ונענים לבקשת אחיו ללכת לפארק שעשועים. יובל הולך לפארק מאוכזב, במהלך היום שלהם בפארק יובל מרגיש כי הבקשות שלו לעלות למתקנים מסוימים או לעשות דברים שהוא רוצה פשוט לא נענות וזוכות להתעלמות מצד הוריו ואפילו אחיו. יובל מרגיש מתוסכל, עצוב ושאף אחד מבני משפחתו לא רואה אותו!, כאילו היה שקוף. יובל יושב ליד משפחתו כשפניו עצובות . ברגע זה עולה מחשבה בראשו, ההתעלמות שלה זכו הוריו כשביקשו ממנו לקום לבית הספר, כשביקשו ממנו לקום מהמחשב, לאכול ארוחת ערב או ללכת לישון בזמן, הוא התעלם מכל כך הרבה דברים שההורים שלו ביקשו ממנו וכעת הוא מבין שכמוהו גם הם הרגישו בטח לא נעים, הרגישו שהם שקופים בפניו וחסרי קול מולו ואפילו נעלבו. הוא הרגיש עצוב שכך הוא גרם להם להרגיש כי כשזה קרה לו זה בהחלט לא היה נעים. הוא מתעורר ממחשבותיו מקולה של אמא שביקשה ממנו לאכול את ארוחת הצהריים שלו בפארק, יובל מיד מסכים לבקשה ומתחיל להנות מהארוחה. אימו שרואה זו עונה לו בחיוך ” תודה שהקשבת”
כך יובל למד שאי אפשר להתעלם מאנשים ולצפות שהם יענו לך. כשזוכרים את הכלל “ואהבת לרעך כמוך” מבינים שצריך להתייחס לאחרים בדיוק כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו כשמתעלמים ממישהו זה כואב וזה כואב גם כשמתעלמים ממך. הבסיס ל”אהבת לרעך כמו” זה “מה ששנוא אליך אל תעשה לחבריך”.
