בס”ד
העלייה הגדולה והחברות המפתיעה
מאת: עופרי מור, כיתה ו’, בי”ס חמ”ד יהלום, תל אביב
המחנכת: מיכל בן צבי
לפני 72 שנה הייתה עלייה גדולה מתימן. העולים החדשים גרו במעברות, באוהלים קטנים ליד קיבוצים ושדות. כל הזמן האנשים שגרו בקיבוץ היו מסתכלים על אנשי המעברות בגועל והיו צוחקים עליהם. זה העליב מאוד את הילדים שגרו שם.
יום אחד שמעון החליט להציע לחברים שלו להיכנס לקיבוץ כדי לתת לילדים שם לטעום לחוח, שזה מאכל תימני מסורתי וטעים. הוא רצה שהם יכירו אותם באמת. אבל חברים שלו אמרו לו: “לא. הם כל הזמן צוחקים עלינו ומעליבים אותנו. במקום לתת להם אוכל, בואו נלך לזרוק להם אבנים על החלונות”.
שמעון הסתכל על החברים שלו וראה כמה הם כועסים. הוא הבין אותם, גם לו כאב הלב לראות את חברי הקיבוץ סותמים את האף כשהם עוברים ליד המעברה, או מצביעים עליהם וצוחקים. אבל בתוך תוכו הוא הרגיש שזריקת אבנים רק תעשה בעיות ותגרום להם לשנוא אותם עוד יותר.
“אבנים לא יגרמו להם להבין מי אנחנו,” אמר שמעון בקול שקט אבל בטוח. “אם נזרוק אבנים, הם רק יחשבו שאנחנו באמת כמו שהם אומרים עלינו. בואו ננסה את הדרך שלי רק פעם אחת.”
החברים שלו התעצבנו והתווכחו, אבל בסוף הם הסכימו. שמעון רץ מהר לאוהל של אמא שלו. הריח של הבצק שנאפה על הסאג’ כבר עמד באוויר. הוא לקח ערימה של לחוח חם וטרי, עטף אותה בבד לבן נקי, והתחיל לצעוד לכיוון הגדר של הקיבוץ. הוא ממש פחד שיגרשו אותו או שיצחקו לו בפנים.
ליד המדשאה הגדולה של הקיבוץ הוא ראה ילד בערך בגילו. לילד היו מכנסיים קצרים וכובע מוזר, והוא ישב וקרא ספר. הילד הרים את הראש והסתכל על שמעון במבט חשדני.
שמעון לא אמר מילה. הוא פשוט התקרב, פתח את הבד הלבן והגיש לילד חתיכה מהלחוח. הילד היסס לרגע, הריח את הריח הטוב שהוא לא הכיר מעולם, ולבסוף לקח ביס קטן.
פתאום עלה חיוך על הפנים של הילד מהקיבוץ. “זה… זה ממש טעים. מה זה?” הוא שאל בהפתעה.
“קוראים לזה לחוח,” ענה שמעון בגאווה. “אמא שלי הכינה.”
באותו רגע, הגדר שביניהם כאילו נעלמה. הילד, שקראו לו יאיר, סיפר לשמעון שגם הם בקיבוץ לפעמים מרגישים בודדים, ושפשוט לא סיפרו להם שום דבר על האנשים שגרים מעבר לגדר. באותו ערב, במקום אבנים שנזרקות על חלונות, נבנה גשר ראשון של ריחות וטעמים. שמעון חזר למעברה שמח, וידע – הלחוח שלו הצליח לעשות מה שאף אבן לא הייתה מצליחה לעשות.
