הכול התחיל בערב אחד….
אבל לפני שאני מספרת לכם מה קרה, אני רוצה שתכירו את המשפחה שלי:
אני אלה. יש לי אחות גדולה בשם אמילי, אח קטן בשם שחר וכמובן אמא ואבא.
ועכשיו… אפשר להתחיל.
זה היה בליל הסדר. כל המשפחה המורחבת הגיעה אלינו. השעה הייתה 23:27. בני הדודים הקטנים נרדמו.
ואז זה קרה… פתאום נשמע רעש חזק מאוד.
אחרי כמה דקות אבא התחיל לקרוא בשמות של כולם, רק כדי לוודא שהכול בסדר.
ואז גילינו דבר נורא:שחר לא ענה.
בהתחלה חשבנו שהוא מתחבא. שחר אוהב משחקים, במיוחד מחבואים. ביקשנו מכל הילדים לחפש אותו בכל הבית: מאחורי הספות, מתחת לשולחן, אפילו בתוך הארון של המעילים. אבל שחר… לא נמצא.
אמא התחילה לבכות. גם אמילי, שבדרך כלל חזקה, התיישבה בשקט.
פחדתי מאוד, אך קיבלתי החלטה : להחזיר את שחר כמה שיותר מהר. קראתי לרוני וים בני הדודים שלי , וספרתי להם על התוכנית שלי.
רוני נבהלה והעדיפה שנתקשר למשטרה. הסברתי לה שעד שהמשטרה תגיע , שחר ממש יכול להתרחק.
ירדתי למטה. התכופפתי ליד שולחן הסדר הגדול, ובין שברי מצה ראיתי משהו קטן מנצנץ.
הרמתי אותו. זה היה כפתור כסף קטן.
אמא יצאה מהטבח, בקצה החולצה שלה היה קרע, כאילו מישהו משך אותה בכוח.
עליתי שוב לחדר. ים ורוני כבר חיכו לי.
ים אמר ששמע את דוד יוסי אומר שראה מכונית מסחרית לבנה שעמדה ליד הבית לפני הארוחה ונסעה מהר בדיוק בזמן הרעש.
רוני הוסיפה שהחלון האחורי שבחדר, זה שפונה לחצר, היה פתוח קצת.
ואז אמילי נכנסה לחדר שלנו בשקט: ״בדקתי ולחולצה החדשה של דוד יוסי, זאת שהוא לבש בליל הסדר, חסר בדיוק כפתור כסף כזה״
״דוד יוסי?״ שאלתי בלחש. ״הוא זה שסיפר לנו על המכונית הלבנה…״
״אנחנו חייבים לבדוק את המחסן שלו״ , אמרתי.
ירדנו בשקט, בלי שאף אחד ישים לב. יצאנו דרך הדלת האחורית, והחצר נראתה בלילה הרבה יותר גדולה ומפחידה.
הגענו למחסן. הדלת הייתה נעולה. ים הציץ דרך חריץ קטן בחלון ולחש: ״אני רואה משהו… יש שם שמיכה… ו… נעל קטנה. זו נעל של שחר!״. הדם שלי קפא.
ואז שמענו צעדים על הדשא. זה היה דוד יוסי.
הוא הסתכל עלינו במבט כועס, וכאילו הסתיר מאיתנו משהו.
״מה אתם עושים פה?״ הוא שאל בקול נמוך, והיד שלו הייתה בכיס… בדיוק במקום שבו היה חסר הכפתור.
רוני ענתה מהר: ״חיפשנו את האפיקומן. שמענו שמי שמוצא אותו מקבל פרס גדול…
אולי אפילו את שחר בחזרה״
דוד יוסי קפא. ובדיוק באותו רגע שמענו קול חלש מבפנים: ״אלה… ים״ זה היה שחר.
העיניים שלי התמלאו דמעות מרוב הקלה.
דוד יוסי התחיל לגמגם ולהגיד שזה היה בצחוק. אבל בעיניים שלו ראינו שזה לא סתם משחק.
תוך דקות אבא וכל המשפחה הגיעו. אבא פרץ את הדלת, ושחר רץ אליו בוכה ורועד.
זה היה החג שלא נשכח.
לא בגלל המצות, ולא בגלל השירים.
אלא בגלל שבלילה אחד, שלושה ילדים הפכו לבלשים, החזירו ילד קטן הביתה, וגילו שגם בתוך משפחה צריך לפעמים לפקוח עיניים.
מאז, בכל ליל סדר, אנחנו מסתכלים אחד על השני ויודעים:
המשפחה שלנו יקרה מדי בשביל לקחת אותה כמובן מאליו.
