וזאת הברכה

בס”ד

וזאת הברכה

שמעה מפי סבא יעקב ישורון קלנגל וכתבה: שובי אורי קלנגל, ב’5, קול יעקב ירוחם

 

‘אני גם רוצה לעזור’, התחננתי.

‘אתה קטן מידי’ אמרו המבוגרים בזמן שהם סוגרים את דלת בית הכנסת ומשאירים את הילדים לשחק בחוץ.

‘לא נכון! אני גדול! אני כבר בן 7!’ נעלבתי וגם קצת כעסתי.

ובלב שלי חשבתי שאני אפילו מוכן לנקות את השאריות של חיבוט הערבות-העיקר שאוכל להיות בבית הכנסת בזמן שמקשטים אותו לקראת שמחת תורה.

בשמחת תורה בית הכנסת היה הכי יפה מכל ימות השנה!

ההכנות היו בעיצומן בערב החג. הורידו את הדלתות של ארון הקודש ובמקומן קשטו אותו בבדים צבעונים ואת הספרים הנחנו על במה מיוחדת שכולם יוכלו לראות.

אורות בכל הצבעים והצורות (אפילו כאלה מהבהבים), פרחים ובעיקר יסמין מלאו את קירות בית הכנסת ובשביל הריח הטוב שמו בושם עם צמר גפן בתנוך אוזני הילדים.

גם 60 שנה אחר כך אני עוצם עיניים ויכול להיזכר בריח הטוב של בית הכנסת ולשמוע את המתפללים שרים בהתלהבות ‘מפי א-ל’.

 

שמחת תורה הוא החג האהוב עלי!

בערב החג לבשתי את בְּגָדַי היפים וחבשתי את הטוֹפִּי הצבעוני, הכיפה המיוחדת של קהילת הקוצ’ינים שבהודו, שאת צבעה אנחנו מתאימים לכל חג.

השמחה בקהילה הייתה רבה והילדים קפצו ורקדו בהתלהבות.
בסיום ההקפות כל הנשים נכנסו לבית הכנסת כדי לנשק את ספר התורה.

בבוקר החג סיימנו את חמישה חומשי תורה. איך היינו קוראים את הפרשה האחרונה?

בזמן ההגבהה ספר התורה הורם לכיוון צפון וכל האנשים שעמדו מולו קראו ביחד ‘וזאת הברכה’.
לאחר מכן סובבנו את ספר התורה ימינה וכל האנשים שעמדו שם קראו. כך לכל רוחות השמיים.

לאחר מכן העברנו את ספר התורה לעזרת נשים. התרגשתי במיוחד כשסבתא שלי, אשתו של הרב, (שהייתה מהנשים הבודדות שידעו לקרוא בקהילה), קראה בתורה וכל הנשים אחריה. זה היה מעמד מיוחד במינו שמילא את ליבי בגאווה גדולה שאלו סבא וסבתא שלי!

תפילת מנחה של חג הוקדשה לזכרו של משה רבינו עליו השלום עם מגוון פיוטים על גדולתו.

יותר מכל אהבתי את הפיוט ‘סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה’:

סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה,

אָהוּב נִגְלָה עַל הַר סִינַי,

בָּרוּךְ נִגְלָה עַל הַר סִינַי,

גָּדוֹל נִגְלָה עַל הַר סִינַי:

כמה הייתי רוצה לזכות במה שלא זכה בו משה רבינו-לעלות לארץ ישראל, חשבתי בזמן ששרתי את הבית האחרון של הפיוט ‘אַשְׁרֶיךָ הַר הָעֲבָרִים’:

‘צִוָּה צוּר מִמְּרוֹמוֹ,

לְבָרֵךְ עַמּוֹ וְאֻמּוֹ,

עַל יְדֵי צִירוֹ תְּמִימוֹ,

מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלוֹקִים’

בצאת החג ליווינו את האדם המבוגר ביותר, הלא הוא סבי, בשירה ובריקודים לביתו בשמחה על כך שזיכה אותו ה’ להיות אתנו עוד שנה!

הלוואי ששנה הבאה ייתנו לי לתלות את הקישוטים ואולי בכלל בשנה הבאה נגשים את חלומו של משה רבינו ונחגוג כולנו בארץ ישראל.