יום אחד באביב, בחופשת הפסח, ילדה בת 11 שנים בשם איילה, יצאה לטייל בים עם פלאפי. פלאפי הוא כלב גדול, נבון וחכם, שפעם היה כלב ביחידת חילוץ והצלה בצבא. איילה היא ילדה חכמה ויצירתית.
פלאפי ואיילה עשו הליכה בחוף הים, כאשר לפתע איילה דרכה על חתיכת עץ קטנה. פלאפי התחיל לחפור עד שגילו בול עץ קטן בחיתוך מיוחד בצורת מפתח. על בול העץ היה קשור פתק, שבו נכתב: “בואו לצפון העיר ושם תמצאו עוד רמזים לאוצר הגדול.”
איילה התמלאה בסקרנות ורצה הביתה עם פלאפי. היא הראתה להורים שלה את הפתק. ההורים שלה אמרו: “בואו ניסע לפארק הגדול בצפון העיר, ואולי נמצא את האוצר!” איילה שמחה כי הבינה שגם הוריה סקרנים ומצפים לצאת איתה להרפתקה.
אחרי שארזו תיקים עם כריכים, מים והרבה דברים טעימים, הם התחילו בנסיעה. “אבל אני לא מבינה משהו, איפה אני אמצא את האוצר?” שאלה איילה את הוריה. ההורים שלה ניסו לשמח ולעודד אותה, והסבירו לה שגם אם לא ימצאו את האוצר – עדיין תהיה להם הרפתקה, כי הדרך עצמה חשובה.
בסוף הנסיעה הם הגיעו לפארק ויצאו מהרכב. איילה נתנה לפלאפי להריח את הפתק כדי שאולי ימצא פתק עם ריח דומה. פלאפי נעמד ליד פתח באחד העצים בפארק, ואיילה הוציאה משם פתק חדש!
איילה ניגשה להורים שלה כדי להראות את הפתק, עליו נכתב: “יופי! מצאתם! לכו לגן החיות הקרוב ושם תמצאו את האוצר”. “קדימה!” אמרה איילה והם נסעו לגן החיות.
כשהגיעו, איילה אמרה: “גן החיות ממש גדול. אני חושבת שאולי יש קשר בין המקומות שבהם היינו. מצאתי את הפתק הראשון בים ואת הפתק השני מצאנו בפארק. עכשיו אנחנו נמצאים בגן חיות, אז אולי נמצא את האוצר באקווריום של הדגים כי הם קשורים למקום הראשון, שם הכל התחיל. בואו נלך לאקווריום ונחפש שם עוד רמז.”
בכניסה לאקווריום היה חריץ קטן בקיר בכניסה ואיילה ראתה קצה דף בתוכו. איילה שלפה את הדף וראתה שיש שם מפה, בה היה מסומן להתקדם קדימה עד סוף המסלול, שם במפה היה מסומן איקס. איילה הרגישה שהם קרובים למצוא את האוצר כי איקס במפה מסמל שמצאו את האוצר.
איילה וההורים שלה הסתכלו סביבם ואיילה שמה לב פתאום שעל אחת האבנים הגדולות שבאזור הישיבה, הייתה חריטה של מפתח.
איילה חשבה שזה בדיוק כמו הצורה של בול העץ שדרכה עליו, ואמרה: “אמא יש לך את בול העץ? תביאי לי בבקשה.”. אמא של איילה נתנה לה אותו ואמרה: “כמובן, רק למה צריך אותו?” איילה ענתה: “את תראי.. יש! זה מתאים!”
האבן התחילה להיפתח מעט, ובכוחות משותפים היא וההורים שלה הצליחו לפתוח את האבן. בתוך האבן הייתה קופסא ובה מטבעות ישנים. “איזה יופי! אני כל כך שמחה שמצאנו את האוצר!” אמרה איילה. “צריך להחזיר אותו למוזיאון.” אמר אבא. איילה שאלה מדוע , ואבא שלה הסביר שככה צריך לפי חוקי המדינה.
אמא אמרה: “בואו ניסע למוזיאון העתיקות כדי להחזיר את המטבעות.” הם נסעו למוזיאון, ושם אמרו לאיילה שהיא יכולה לשמור לעצמה כמה מטבעות.
איילה שמחה ממש והם נסעו הביתה מותשים אבל גם מרוצים מההרפתקה, ואיילה הרגישה ממש את אמרת חכמינו: “יגעת ומצאת תאמין.”
