לפני שנים רבות, בארץ אתיופיה שבאפריקה הרחוקה, חי נער רועה צאן ושמו מולה.
למולה היו חיים לא פשוטים. כל בוקר היה קם בחמש בבוקר לרעות את צאן אביו ומשם היה הולך לבית הספר. בבית הספר למד כל מיני מקצועות כגון, היסטוריה ומתמטיקה, אבל השיעור שהוא אהב יותר מכל השיעורים היה על ארץ ישראל. הוא אהב את השיעור הזה מכיוון שאהב את ארץ ישראל יותר מכל דבר אחר. חלומו היה לעלות לארץ ולהתפלל בבית המקדש.
יום אחד מולה קם מוקדם בבוקר כהרגלו, ולפתע שמע קריאות גיל, וכאשר הוא יצא לרחוב הוא ראה אנשים רוקדים מרוב שימחה. “מה קרה ? למה כולם שמחים?” שאל מולה את חברו הטוב וורקו. ענה לו וורקו ,כשחיוך על פניו, “הגיע שליח שאמר שאפשר להתחיל לעלות לארץ ישראל!”
מולה לא ידע את נפשו מרוב שמחה. “זה נפלא!” הוא אמר “אני מארגן תיק ויוצא למסע לארץ. אתה בא?” “כן, אני אפגוש אותך בעוד שלוש דקות.” הוא ענה. “אמא! אבא!” קרא מולה כשהגיע הביתה. “אני עולה לארץ ישראל!” הוא הכריז בשמחה. אמו ואביו של מולה חייכו זה לזה בעצב ואמרו לו שהם לא יוכלו לבוא איתו. הם נפרדו ממנו ואמרו לו: “כשתגיע לירושלים תתפלל עלינו.” הוא הנהן בעצב ויצא לדרכו.
מולה ווורקו יצאו למסע. המסע היה להם מאד קשה. היו פעמים שלא אכלו יום שלם או נלחמו בשודדים, אבל אחרי חמישה חודשים הם עשו זאת! הם הגיעו לנהר, הקרוב לגבול הארץ! “עשינו את זה”. לחש וורקו לחברו. “אני לא מאמין!” “אני יודע! קדימה, בוא נשחה!” אמר מולה.
הם חצו את הנהר בשחייה וכשהגיעו לבסוף לארץ ישראל, שניהם נשכבו על הרצפה נישקו אותה וברכו. “…שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. “כל חיי חיכיתי לרגע הזה!” אמר מולה לחברו הטוב וורקו.
יחד שניהם עלו לירושלים . הם רכבו על חמור ששכרו בכסף שלקחו למסע מאתיופיה, ואז סוף כול סוף שניהם הגיעו לירושלים. הם שאלו אנשים מקומיים איפה הרב של ירושלים ואף אחד לא ידע להגיד להם, ואז הם ראו מישהו לבוש בלבן מתפלל תפילת שמונה עשרה. הם חיכו שיסיים ואז פנו אליו: “סלח לנו, אתה נראה איש צדיק. היום עלינו מאתיופיה. תוכל להגיד לנו בבקשה איפה הרב של ירושלים? האיש צחק קלות ואמר: “אני הוא הרב של ירושלים. מדוע חיפשתם אותי?” “אנו מחפשים אותך מכיוון שאנחנו רוצים להתפלל בבית המקדש על המשפחות שלנו שעדיין באתיופיה הרחוקה.” ענו לו מולה ווורקו.
החיוך נמחק מפניו של הרב ובצער רב הוא סיפר להם שבית המקדש נחרב לפני הרבה שנים, ושכל מה שנשאר ממנו זה קיר אחד קטן מהחומה שהקיפה אותו. מיד שניהם פרצו בבכי רב על בית המקדש שחרב. הם שאלו את הרב אם יוכל להביא אותם אל הקיר הקדוש. הוא הסכים וקרא להם לבוא אחריו. “זהו הכותל המערבי ששרד את חורבן הבית.” אמר הרב. מולה ווורקו הורידו נעליים, השתחוו והתחילו להתפלל .כל אחד מהם התפלל על משהו אחר. מולה התפלל שבית המקדש יבנה ושמשפחתו תצליח גם לעלות לארץ, ולוורקו היה הכי חשוב שארץ ישראל תשגשג ותפרח.
אחרי כמה שנים, מולה התחתן ונולדו לו שלושה ילדים: משגה ,תפארי וירוס. הוא הקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה ונהיה תלמיד חכם, ואחרי כמה שנים התמנה לרב הקהילה האתיופית בעיר אשקלון.
