המעשה הקטן של תמי
בהתחלה אף אחת לא באמת שמה לב. זה לא שמישהי קמה ואמרה “בואו נעשה חרם על נועה”. זה פשוט קרה. ביום ראשון לא ישבו לידה בארוחת עשר, ביום שני לא שיתפו אותה בקבוצת הווטסאפ של המסיבה, וביום שלישי היא כבר פשוט ישבה לבד בספסל בצד בחצר.
אני מודה, גם אני שתקתי. זה היה הכי קל. פחדתי שאם אני אגש אליה, פתאום יתחילו להסתכל גם עלי מוזר. כאילו שיש “מחלה” כזו של בדידות שאפשר להידבק בה. אבל בלב הרגשתי רע. ראיתי איך נועה מנסה להיראות כאילו היא נורא עסוקה בספר שלה, למרות שראו שהיא לא באמת קוראת.
בשיעור פרשת שבוע, המורה סיפרה לנו על הרב שלום משאש. היא אמרה שהוא היה הרב של ירושלים ושהוא תמיד ידע לראות את האנשים שאף אחד אחר לא ראה. היא סיפרה שפעם הוא ראה מישהו שכולם התרחקו ממנו, ובמקום להתרחק גם, הוא פשוט ניגש אליו ונתן לו הרגשה שהוא הכי חשוב בעולם. המורה אמרה משפט שלא שכחתי: “אומץ זה לא תמיד לצעוק חזק, אומץ זה לפעמים פשוט להיות חבר כשכולם שותקים“.
באותו רגע הסתכלתי על נועה. נזכרתי בסלוגן שראיתי פעם: “די לחרם – כן לאנושיות“. הבנתי שהאנושיות שלי נמדדת עכשיו.
בהפסקה הגדולה, כשהבנות התחילו להתלחשש בצד, לקחתי נשימה עמוקה. לא עשיתי הפגנה, פשוט הלכתי לספסל של נועה. “נועה, יש לך אולי עיפרון חודים להלוות לי?” שאלתי. היא הרימה את הראש, והעיניים שלה פתאום נצצו. “כן, בטח,” היא אמרה ופתחה את הקלמר מהר. התיישבתי לידה. “תגידי, מה את מציירת שם? זה ממש יפה“.
זהו. זה כל מה שהיה צריך. עוד שתי בנות ראו אותנו וניגשו גם. פתאום ה”קיר” השקוף שהיה סביבה פשוט נעלם. הבנתי שכל הזמן הזה נועה לא הייתה צריכה נאומים, היא רק הייתה צריכה שמישהי אחת תראה אותה באמת.
אני חושבת שזה מה שהרב משאש רצה שנלמד: שכל אחת מאיתנו יכולה להיות ה”רב” של הכיתה שלה, אם היא רק תבחר לקרב במקום להרחיק.
