אני חטוף בעזה
היי, זוכרים אותי? שנה שעברה כתבתי את הסיפור ״המסע להחזרת החטופים״. באתי היום להמשיך עם התחושות שלי את ה.7/10-
מסיבת ״הנובה״ ,יום שבת ה,7/10- הכול השתנה, שום דבר לא נשאר כפי שהיה. יום קודם, אף אחד לא העלה בדעתו שטבח ה7/10- עוד שנייה כאן , גם לא יכלו לביים איימה שכזו..
יום שישי, מדינת ישראל מתנהלת בשיגרה, חלק בביתם אוכלים ארוחת שישי כבכל ערב שישי רגיל. למחרת בשבת בבוקר, בשעה 6:22 במדויק, נשמעו אזעקות באזור המרכז והדרום. כולם רצו לממד, מבוהלים ולא מבינים מה קורה. מפוחדים, חסרי הבנה את המצב, אף אחד לא ידע אם לחלל שבת או לשמרה כי אומרים שפיקוח נפש דוחה שבת. לפתע, הטלפון מצלצל, אבא עונה- ״שלום טל, אתה נדרש להגיע למילואים.” אבא מיד עולה על מדים ויוצא לדרך. בדרך, הוא רואה גופות ומבין שמשהו אחר קורה, שונה מכל משידע או ראה אי פעם- מלחמה פרצה. חוזרים למסיבה- מה בעצם קרה שם? כולם רקדו וצחקו, דיברו בניהם ״זאת המסיבה הכי טובה שהייתי
בה עד היום.” היה ממש בסדר עד שהתחילו יירוטים ונשמעו אזעקות .״אמאל’ה איזה פחד” אמר
אחד הבנים ״אני מפחדת,” אמרה מישהי- חבר שלה ניסה להרגיע .התחילו לראות מחבלים רצים לעברם. אף אחד לא הבין מה קורה! כולם פחדו והתחילו לחפש מסתור. משתתפי המסיבה החלו לקבל שיחות מבני משפחה מודאגים. הם ניסו להרגיע ולהירגע בעצמם, היה לחץ ופחד משתק. “אווה תשמרי על עצמך בבקשה ״ אמרה אמא בוכה ״טוב אמא אני מבטיחה..רק בבקשה אל תבכי.” מבלים הבינו שסופם קרב והחלו להיפרד מיקיריהם.
היו כאלה שהתחבאו ברכבים, אחרים הצליחו לברוח והיו שהתחבאו בתוך מגוניות, הם נערמו אחד על השני ועשו עצמם מתים שלא יהרגו אתם, היו מעט שניצלו מהמיגונית, רובם מתו. מאות אנשים נחטפו מבתיהם, משכו אותם ממיטותיהם והעלו אותם על טנדרים לעזה. בזמן חטיפתה של נועה ארגמני היא אמרה בליבה ״לא בא לי למות.” כל יום בעזה, התחושה הייתה שזהו יומם האחרון- בין ההפצצות להתעללות של חמאס. החטופים פחדו מהמחבלים שאימו עליהם, חלק מהחטופים לא הבינו ערבית אך בצער, הזמן לימד אותם. חמאס עינה והיכו אותם, לא נתנו להם אוכל מים ובגדים . הם בקושי הצליחו לישון מתוך תחושת פחד, רעב ועצב עמוק על המציאות. המחבלים שיחקו משחקים פסיכולוגיים עם החטופים- אמרו להם שהם משתחררים אבל שיקרו להם. לכן כשהגיע זמן השחרור, הם כבר לא האמינו עד אשר אמרו להם להתארגן והוציאו אותם ממנהרה. לראשונה ואחרי תקופה ארוכה מאוד, החטופים ראו אור יום, נכנסו לרכבי הצלב האדום ולא האמינו שהם כבר לא בשבי. הם היו בדרך לבית חולים להערכת מצבם הנפשי והפיזי. המשפחה מאוד שמחה לראות אותם אחרי תקופה שלא ראו את אהובם. אמא אחת אמרה איזה אושר שבתי פה. בבית החולים אמרו לחטופים לאכול מעט מכיוון שלא אכלו כמו שצריך זמן רב וזה עלול להיות מסוכן עבורם. ישנו חטוף אחד שעדיין מאושפז בשל מצבו המורכב.
בשעה שהשתחררו החטופים, הייתה התרגשות גדולה! כל החטופים הגיעו לכיכר החטופים לשאת דברים ולהזדהות עם שאר המשפחות- איזה התרגשות, הרבה בכו.. סוף סוף אהובינו בבית .כולם שרו יחד את ההמנון ואמרו מזמור לתודה.
אל נא לשכוח שעדייו נמצא חטוף יחיד בעזה- רן גואילי שם: הודיה פריאל יפרח
כיתה: ו2
בית ספר: אבן שוהם מחנכת: נירית סרי
