הבחירה של יהלי
יהלי הייתה ילדה שאהבה לחלום. בכל בוקר, כשהייתה צועדת לבית הספר עם התיק הכחול
שלה, היא הייתה מרימה את הראש לשמיים וחושבת: יום אחד אני אעשה משהו מיוחד.
אבל בין החלום לבין המציאות היה משהו שעצר אותה: פחד. לטעות, להיכשל, שיצחקו עליה ,
וככה בלי לשים לב, הייתה מוותרת לפני שניסתה.
ביום שני בבוקר נכנסה המחנכת ענת לכיתה עם חיוך גדול שלא השאיר מקום לניחושים.
” ילדים יקרים, השבוע אנחנו מתחילים את שבוע האתגרים. כל אחד בוחר משהו שהוא מפחד
או נמנע ממנו – ומנסה אותו לפחות פעם אחת!”
הכיתה התמלאה רעש התרגשות.
אורית הכריזה שתוותר על משחקי מחשב.
נועה החליטה שתעזור יותר בבית.
אורי התחייב להפסיק לאחר לשיעורים.
ורק יהלי ישבה בשקט, משחקת בעט המסתובב בין אצבעותיה.
היא ידעה מה הדבר שממנו היא הכי נמנעת: לדבר מול אנשים. אפילו לקרוא פסקה בקול גרם לה
להתכווץ.
בערב היא חזרה הביתה, ישבה על המיטה שלה, וחשבה לוותר ולבחור משהו קל יותר. אבל אז
ראתה את מילקי – הכלבלב הביישן שאימצה לפני חודשיים, שפחד כמעט מהכל, ובכל זאת למד
לסמוך עליה.
” אם מילקי הצליח להתגבר על הפחדים שלו , גם לי מגיע לנסות “, לחשה. היא פתחה מחברת
וכתבה סיפור על איך מצאה אותו רועד ונטוש בגן השעשועים ואיך החליטה לקחת אותה הביתה
למרות הפחד הגדול שלקחה על עצמה.
על הלילות שבהם לא נרדם בלעדיה ועל הפעם הראשונה ששיחק בזנבו.
המילים יצאו מהלב, ובפעם הראשונה מזה זמן רב, יהלי חייכה לעצמה כשהקריאה בלחש.
יום המבחן הגיע.
” יהלי תורך”, המורה ענת קראה.
הלב שלה דפק כמו תופים. היא קמה, הרגישה שכל הכיתה מסתכלת עליה. לרגע רצתה לשבת
ולוותר, לעשות כאילו שכחה את הדפים שלה. אבל אז חשבה על מילקי.
אם הוא היה פה, הוא היה דוחף אותי עם אפו ואומר: לכי על זה.
היא נשמה עמוק – והתחילה לדבר.
בהתחלה דיברה בקול רועד, אבל אחרי כמה משפטים הרגישה שהלב נרגע, שהמילים זורמות.
הכיתה הקשיבה בשקט נדיר. כשהגיעה לרגע שבו מילקי טיפס לראשונה על ברכיה ונרדם,
נשמעו חיוכים קטנים ואפילו ” אווווו ” אחד או שניים.
כשסיימה, ענת מחאה כפיים. ” יהלי, זה היה אמיץ ויפה “.
הילדים הצטרפו למחיאות הכפיים, ויהלי הרגישה גאווה שלא חוותה מזמן – לא על השלמות,
אלא על הניסיון. על זה שלא ברחה מהפחד אלא הלכה לקראתו.
בדרך הביתה הרגישה, יותר משוחררת. כשפתחה את הדלת, מילקי קפץ עליה כמו תמיד.
יהלי התיישבה לידו וליטפה אותו.
” אתה יודע מה, מילקי? גם אני הצלחתי היום “.
בערב כתבה ביומן משפט אחד שהפך למוטו שלה: ” אומץ הוא לא להפסיק לפחד – הוא להמשיך
למרות הפחד”.
מאותו יום יהלי לא הפכה מיד למי שמרימה יד בכל שיעור או אוהבת לדבר מול קהל, אבל ידעה
משהו חדש: הפחד כבר לא מנהל אותה.
החלומות הגדולים שהיא ראתה בשמיים – פתאום לא נראו רחוקים כל כך. יהלי למדה משפט
לחיים, ” קהל זה דבר מפחיד, הם הרבה, ויש להם דעות, אבל אם תהיה מספיק בטוח במה שאתה
עושה הם לא יצחקו עליך, הם ילמדו ממך “.
מסר:
הסיפור מלמד אותנו שהפחדים שלנו לא נועדו לעצור אותנו – אלה היכולות להתקדם.
תאמינו בעצמכםן!
