כתב: מעין ליברמן
כיתה: ה1
היום ששינה את חיי
ביום חמישי באוקטובר, כמו בכל יום, הלכתי לבית הספר שלי וכמו בכל הפסקה ירדתי למגרש לשחק כדורגל. כמו בכל יום כולם רצו שאהיה בקבוצה שלהם. בסוף הייתי עם דני, עומר, יואב ויוגב והיה רגיל.
כשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה לי שבשמחת תורה נוסעים לדוד יוסף ודודה דנה ל”רעים”. “לרעים?” אמר איתן. “כן” השיבה. “שמעתי שיש שם מסיבה, נוכל ללכת?” אמר איתן. “זאת הייתה אמורה להיות הפתעה”. “יש! תודה!” אמר איתן.
יום למחרת אבא ראה שהרבה זמן לא עשה מילואים ורצוי שיתרגל, אז נסעו אמא ואיתן לרעים. הגיעו והלכו למסיבה. פתאום ב-6:30 – בום! התחילו יריות. התחלתי לרוץ. פתאום יד לקחה אותי לרכב בכוח, הבנתי שסופי קרב. כשהאוטו התחיל לנסוע בפול גז, ראיתי מחבל לוקח את אמא שלי ולוקח אותה לשבי.
אחרי 15 דקות אני רואה שזה אדם יהודי שהציל לי את החיים, ופתאום אני רואה שזה אבא. “אי אפשר ללכת לדודים, חוזרים הביתה איתן” אמר אבא. “תודה אבא” “אין בעד מה ילד” והם התחבקו.
כשהלכתי לבית ספר יום למחרת, לגמרי שכחתי שיש מבחן תעודה באנגלית ולא התרכזתי בכלום. ובהפסקה לא יכולתי להבקיע בכלל; כל פעם שהכדור היה אצלי פשוט עמדתי, וזה עצבן ילדים מאוד. וילד אחד החליט שלא מדברים איתי כולם, וזה עבד. סבלתי נורא והידרדרתי בלימודים מאוד מאוד.
חזרתי הביתה, סיפרתי לאבא שלי והוא אמר: “היום תגיע הפתעה שמאוד תאהב”. אחרי שעתיים, פתאום על כיסא גלגלים אני רואה אישה בוכה – וזאת הייתה אמא שלי. פרצתי בבכי, קמתי, חיבקתי אותה וסיפרתי לה הכול.
