השיעור שהפך לקסם
סיום החופש הגדול הגיע לשיאו. איתי בן ה-10 התרגש מאוד לקראת בית הספר החדש שילמד בו. הוא אמר לעצמו ולה’ (כי ידע שרק ה’ שומע) בביטחון וקצת חשש: “אני מבקש ה’, שתעזור לי להיות חבר טוב, בבקשה”. לפתע שמע את אימו קוראת לו מן המטבח: “איתי, בואו לאכול ארוחת צהריים”. איתי הלך למטבח וראה שהמשפחה כבר מסביב לשולחן מחכה לו בסבלנות רבה. “איזה מזל שבאת עכשיו, אם היית בא 2 דקות באיחור הייתי אוכל את אמא..” אמר אבא וצחק. בזמן ארוחת הצהריים השתרר שקט מסביב לשולחן, רק קול הלעיסות נשמעו ברקע. אבא הפר את הדממה ואמר “איתי, אתה זוכר שמחר מתחילה שנת הלימודים בבית הספר החדש שלך נכון?” “כן, כן, אני זוכר” אמר איתי ונראה משועמם אבל בלב הוא קפץ משמחה. “אבל” אמר אמא “אבל מה”? שאל איתי “אתה זוכר שאם יש לך מחר לימודים אתה אוכל ארוחת צהריים כפולה?! מתלבש בפיג’מה, מצחצח שיניים, מסדר את החדר והולך לישון, נכון”? “מה! אוף זה לא הוגן” אמר איתי בכעס. “ לא נורא איתי, אתה לא רוצה לאחר לבית הספר…” אמרה אמא לאיתי בתקווה לנחם אותו. איתי מעט התנחם ואמר: “טוב נו… אני הולך להתארגן” לאחר שאיתי התארגן אמר “שמע ישראל” והלך לישון. הוא נרדם מאוד מהר. בבוקר העיר אותו צלצול שעון המעורר שהיה תלוי בחדרו. הוא קם מהמיטה, התלבש, התארגן ויצא לבית הספר בקורקינט, מכיוון שבית הספר קרוב מאוד לביתו. איתי הגיע לבית הספר והשומר אמר לו: “בוקר טוב, אתה תלמיד חדש כאן”? “כן” אמר איתי בשקט “איזה כיתה אתה”? שאל השומר “כיתה ד’1” אמר איתי בביטחון השומר אמר לאיתי “אה הכיתה של המחנכת מירי, היא בסוף המסדרון” “תודה” אמר איתי והתקדם לעבר בית הספר כשהגיע לכיתה הוא ישב ליד רונן, תלמיד מהכיתה והתפלל איתו יחד עם כולם. המחנכת מירי נכנסה לכיתה ואמרה: “בוקר טוב”. כולם ענו בחזרה היא המשיכה: “היום נלמד על הרב יוסף משאש” והתחילה לכתוב על הלוח ובו זמנית אמרה: “תעתיקו הכל למחברת עברית בבקשה” כל התלמידים הוציאו מחברת עברית, עיפרון והתחילו לכתוב את המידע על הרב משאש. פתאום נשמע רעש חזק וכל הכיתה התמלאה בעננה אפורה והמחנכת מירי נעלמה. הבנות צעקו והבנים לא הבינו מה קורה אבל אז הערפל התגבר והעלים אט אט את כל הכיתה- כולה. זה היה כמו קסם מסתורי שהעיף את כל הכיתה בזמן והעתיק אותה למקום אחר. הם מצאו את עצמם בשוק קטן, איתי הוציא
אמרה אחת הבנות בצהלה. “טוב אולי כדי שנחזור לכיתה אני לא חושב שהמקום הזה טוב לנו אנחנו קטנים עדיין” אמר איתי ושאל את אותה אישה: “את יכולה אולי להגיד לנו איך אנחנו חוזרים לכיתה שלנו?” “זה פשוט, אתם פשוט צריכים שילד מהכיתה שלכם יעשה משהו טוב כלפי מישהו שהוא לא מכיר ואז להגיד את משפט הקסם “עם ישראל זה עם של אמונה” ותגיעו לכיתתכם בשלום” אמרה האישה והלכה לדוכן התכשיטים שהיה בקרבת מקום.
“אוקיי, בואו נתחיל לעזור” קראו הילדים בשמחה. אחד הבנים הציע שרק אחד יזדרז ויעשה מצווה אבל איתי אמר שהכי טוב זה שכולם יעשו מצווה וככה ירבו הזכויות בעם. הכיתה הנהנה בהסכמה. הם התחילו לעזור לקשישים בשוק- אחד סחב סלים, אחד עזר לילד קטן למצוא את הדרך, אחד אמר מילה טובה ופרגן לרוכל הירקות. ואז כולם צעקו פה אחד: “עם ישראל זה עם של אמונה” ובאותו הרגע הערפל האפור עטף אותם וכשהתפזר הילדים שוב מצאו את עצמם בכיתה, מול הלוח, המורה המחייכת והמשפט שהתנוסס עליו:
את השעון שלו ואמר: “מה קורה פה? איפה אנחנו? השעה 12:00??” ”אולי כדי שנשאל את אחד האנשים כאן לאן הגענו?. כולם הסכימו עם איתי, עצרו את אחת הנשים שהייתה בדכה לקניות ושאלו אותה היכן הם נמצאים. האישה אמרה בקול נעים ועדין “אתם במרוקו, בעיר מקנס”. “אה!! זה המקום שהרב יוסף משאש נולד! למדנו על כך בשיעור”
