המעבר לחווה

המעבר לחווה/ אלירז גוטמן

“יש!” צהלה רוני ארץ בהתלהבות ובשמחה, “אני אוהבת לעבור דירה ובעיקר לחווה,  עברתי כבר 6 דירות בחיי וזאת תהיה הדירה השביעית!  והכי כיף וחשוב – אני לא יהיה בבית ספר!” צעקה רוני ארץ כשהוריה הודיעו לה על כך. “רוני אהובה’’ צחקה אמא ‘’מקווה שאני לא מאכזבת אותך אך את תגיעי לבית ספר כרגיל. במקום ללכת ברגל, תסעי כל יום עם אבא וכשהוא לא יוכל, תגיעי לשם בטרמפים. את כבר ילדה גדולה, כמעט בת 11, את יכולה לעלות על טרמפים לבד”  רוני  תמהה על החלטתה של אמא ושאלה בשמחה: “בטרמפים?  יש אני ממש אוהבת לסוע בטרמפים!” 

אמא  אמרה מעט בדאגה: “רוני אהובה שלי, אני מודעת לכך שאת אוהבת לסוע בטרמפים אך חייבת אני לחדד לך את הכללים על מנת שתשמרי מסכנות. דבר ראשון, לפני שאת עולה לרכב את צריכה לבדוק אם בעל הרכב הוא יהודי. במידה ואת לא מצליחה לזהות תשאלי אותו ‘’לאן אתה נוסע?’’ תקשיבי היטב למבטא שלו. אם הוא נשמע לך אפילו במעט בהגייה ערבית- את לא עולה עליו! למשל אם יגיד לך: “אני נוסע למשבחה שלי” במקום משפחה…תביני שזה ערבי ואת לא עולה עליו ’’ ‘’בסדר, בסדר, אמא, אני כבר יודעת את זה’’ ענתה רוני בחוסר הקשבה. ‘’רוני!” אמרה אמא בתקיפות “אלו כללים חשובים, קחי אותם ברצינות. תעלי רק על מי שנוסע לכיוון מגדלים ששם בית הספר נמצא, תכבדי את הנהג ותשמרי לכבד את הזמן שלו, תהיי בשקט ותתנהגי בכבוד בזמן הנסיעה’’  “כן, ברור אמא..” אמרה רוני.

כל המשפחה התחילה לארוז את תכולת הבית וכעבור שעות אחדות הגיעה המשאית ולקחה אותם לבית החדש. יום שלם הם פרקו את הארגזים וסידרו את האוהל הגדול בחווה שהיה בעצם ביתם החדש.  בבוקר רוני ארץ קמה בהתרגשות  והתארגנה לצאת לבית הספר.  בעודה מתארגנת הבחינה רוני שאביה טרם התעורר, רוני ניגשה אליו בעדינות ואבא אמר בקול תשוש: ‘’רוני אהובה שלי, איני חש בטוב, תשאלי את אמא אם את יכולה לנסוע בטרמפים לבית הספר, טוב?” “טוב, אבא. רפואה  שלמה! אני אוהבת אותך” אמרה רוני כמנהגה, כמו שאומרת היא לכל חולה. רוני שיתפה את אמה במצבו של אביה ואמא אשרה לה לנסוע בטרמפים לא לפני שהזכירה לה את הכלל החשוב. רוני ארץ יצאה לדרך עם תיק בתוכו אוכל ובקבוק מים. היא הלכה לתחנה הקרובה והצביעה לצד (כי ככה עושים כשמחכים לטרמפים) מישהו עם מכונית צהובה עצר לה והיא שאלה אותו: “לאן אתה מגיע?’’ כמו שאמא לימדה אותה. הוא ענה לה: “בואי ילדונת קטנטונת תעלי לי על הרכב, אני אסיע אותך לבית הסֶבֶּר שלך” רוני ארץ שמעה את המבטא המוזר של הנהג וחשדה שמשהו לא כשורה. לכן היא ענתה בחשש: “לא, אני מצביעה כי אני לא צריכה טרמפ אני צריכה אוטובוס” הוא התעקש ואמר: “לא, בואי איתי! אני אביא לך סוכריה” רוני ארץ ממש נבהלה ואמרה: “לא לא, הכל בסדר אני אסתדר” האיש עצר, התעצבן והתחיל לחייב אותה לבוא איתו. רוני פחדה  והתחילה לרוץ לביתה והוא בעקבותיה. לאחר כברת דרך, היא  התעייפה ועצרה לנוח בצד הכביש, האיש ראה אותה, יצא מהאוטו ופשוט משך אותה אל רִכְבוֹ.  רוני נעמדה בחוזקה וצרחה את חייה: “הצילווו!!” לפתע,  עבר שם איש יהודי צדיק ששמע וראה את המתרחש, הוא עצר בצד ליד המכונית הצהובה, יצא מהרכב ושאל: ” מה קורה פה? ולמה אתה – נוגע בילדה טהורה וקדושה?”הערבי הסס וברח משם. היהודי שאל את רוני: “את בסדר? מה הוא עשה לך?” רוני סיפרה לו הכל ולבסוף הוא שאל אותה: “לאן את צריכה? אני אקח אותך לכל מקום שתצטרכי!” רוני עכשיו כבר הייתה בטוחה שהוא יהודי, היא אמרה לו שהיא צריכה לבית הספר שלה במגדלים ועלתה לרכב.  בדרך לבית הספר היא סיפרה לו איך רק היום הם עברו לחווה ועל הכלל של אמא בענייני טרמפים.  כאשר רוני הגיע לביה”ס היא ירדה ואמרה לנהג שהסיע אותה: “תודה רבה מקרב לב! אתה הרגע הצלת לי את החיים!!”. בסוף יום הלימודים רוני שבה הביתה  וספרה לאבא ואמא את כל מה שקרה לה בבוקר. אמא אמרה: “חבל שלא אני לקחתי אותך, כל הכבוד לך על התושיה והאומץ שלך. הקב”ה שמר עליך ובזכות זה את איתנו עכשיו”  ואבא אמר: 

            “מזל שיש לנו בעם ישראל אנשים כל כך טובים וצדיקים!”