מוקדש לדני ברד, סבי האהוב בתודה על כל ההשראה.
סבא שלי הוא לא סבא רגיל, הוא סבא מיוחד, יש לו סיפורים מרתקים!
הוא מגיע אלינו פעם בשבוע ומספר לנו סיפורים. אני הולכת לספר לכם עכשיו את הסיפור ששמעתי מפיו והכי אהבתי.
הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת. כאשר סבא היה בגיל 15 וחצי הוא גר בצרפת עם משפחתו במסגרת שליחות של אביו. כנער הוא הצטרף לתנועת הנוער של השומר הצעיר. בחודש אוגוסט של החופש הגדול, השכבה שלו יצאה למחנה קיץ של שלושה וחצי שבועות. הסמינר (מחנה) התקיים בשוויץ ואליו הגיעו חניכי תנועות מעוד מדינות באירופה כמו איטליה, בלגיה, צרפת ושוייץ. הקבוצה של סבי יצאה מהעיר מרסיי שבדרום צרפת ברכבת ואחר-כך באוטובוס עד למקום המחנה. במהלך המחנה היו פעילויות, מפגשים וטיולים רגליים. בתום שלושה שבועות של מחנה, כל קבוצה חזרה לעירמדינה ממנה הגיעה. הקבוצה של סבא שלי החליטה לחזור דרך איטליה לצרפת. הם נסעו ברכבת ובאוטובוס וכשהגיעו אל הגבול בין שוויץ לאיטליה נכנס לרכבת פקח לבדוק דרכונים וגם ויזה (אישור כניסה) לנוסעים. לחברי הקבוצה של סבא לא היו בעיות כי הם היו אירופאים אבל מכיוון שסבא שלי נולד בישראל לא היו לו את האישורים המתאימים והוא לא היה יכול להיכנס לאיטליה, אז הפקח הוציא אותו מהרכבת ומהקבוצה שלו (ברשות המדריכים) ונסע איתו ברכבת עד לעיירת גבול שבה היתה השגרירות האיטלקית בשוויץ. השגרירות היתה סגורה והפקח השאיר אותו והלך.
אני לא מבינה מה זאת האחריות הזאת להשאיר ילד בן חמש עשרה לבד! אי אפשר להזמין אותו הביתה שלו? לארגן לו חדר במלוןאכסניה? מילא היום לילדים בגיל הזה יש טלפון או לפחות אם אין לו אפשר לבקש ממישהו להתקשר, אבל אז לאף אחד לא היה טלפון נייד, מקסימום טלפון חוגה.
המקום היחיד שסבא שלי הכיר היה תחנת הרכבת אז לשם הוא הלך, אבל כידוע לכולם אין מיטה או ספה בתחנת הרכבת אז הוא נשכב על אחד הספסלים ואלוהים יודע איך הוא נרדם. איך הוא הצליח להירדם אחרי מה שקרה לו? אני בחיים לא הייתי מצליחה להירדם גם אם הייתי עייפה בטירוף. מ-5:00 בבוקר הוא כבר לא ישן, מ-6:00 הוא חיכה מתחת לשגרירות. בשלב מסויים הוא ראה מישהו לבוש בבגדים שנראו חשובים, הוא הלך אחריו והוא באמת שם לו חותמת בדרכון. הרכבת יוצאת עוד 14 דקות כדאי שתמהר אמר לו האיש! סבי הקשיב לו ורץ לתחנת הרכבת, הוא הגיע בול בזמן. הרכבת עברה במנהרה של כמה קילומטרים מתחת להר ואחר כך המשיכה לתחנת הרכבת בצרפת שבה חיכו לו חבריו לקבוצה. כשירד כל חבריו צעקו לעברו דני! דני! דני!
הסוף!
