התקתוק שנעלם

סיפור מאת: איתמר בן חמו, כיתה ה’ ביה”ס רמב”ם עכו

פרק ראשון
והיו היה לא מזמן ביום שבו השעון הגדול בכיכר העיר הפסיק לתקתק, איש לא עצר. אנשים המשיכו ללכת, אוטובוסים המשיכו לנסוע, ורק שיר, תלמידת כיתה ח’, הביטה בשעון. משהו דק באוויר הרגיש שגוי. היא הרימה את ידה וראתה שהמחוגים קפואים על השעה שמונה ועשר. למרות זאת, הלב של שיר פעם במהירות. היא ניסתה להזיז את השעון, אבל הזמן סירב להמשיך.

פרק שני
כששיר חזרה הביתה, היא מצאה את סבה יושב מול שעון עתיק, עיניו רציניות מתמיד. “זה קרה,” הוא אמר בשקט. “מה קרה?” שאלה. “הזמן שכח לנוע.” סבא סיפר לה על שומרי הזמן — אנשים רגילים שנבחרים ברגע אחד לשמוע את מה שאחרים מפספסים. שיר רצתה לצחוק, אך האור בחדר רעד, והשעון העתיק נפתח לבדו.

פרק שלישי
מאחורי השעון נגלה גרם מדרגות צר. שיר ירדה לאט ומצאה אולם רחב ובו דלתות רבות, ועל כל אחת חרוטה שעה אחרת. סבה נתן לה מפתח קטן. “את יכולה לפתוח רק דלת אחת,” אמר. שיר עצמה עיניים והקשיבה. מתוך הדממה עלה תקתוק חלש, כמעט כמו לב. היא ניגשה לדלת שממנה הגיע הצליל ופתחה אותה.

מאחורי הדלת חיכה רגע מחייה — היום שבו התרחקה מחברתה הטובה. הזמן שם עמד, אבל הרגש זז. שיר הבינה שהזמן אינו אויב, אלא מורה. אם מקשיבים לו, הוא מלמד. היא נשמה עמוק, סגרה את הדלת, והתקתוק התחזק, ברור ובטוח יותר.

פרק חמישי
האולם החל להיעלם. שיר טיפסה במדרגות, וברגע שיצאה — השעון חזר לתקתק. העיר נשמה, הציפורים עפו, והאנשים המשיכו בדרכם, מבלי לדעת מה כמעט אבד. בלילה שיר הקשיבה לתקתוק. כל צליל הזכיר לה שהבחירות שלה חשובות. למחרת בבית הספר הכול נראה רגיל, אבל היא הקשיבה יותר, מיהרה פחות, והייתה נוכחת באמת. שיר הבינה שלא צריך לעצור את הזמן כדי להרגיש. צריך רק אומץ לחיות בתוכו. השעון המשיך לתקתק בעקביות, כמו חבר שמזכיר שכל רגע קטן הוא סיפור שלם. וכך, בלי קסם גדול, אלא עם הקשבה, הסיפור שלה רק התחיל.