בפרק הקודם דידו מספר על חגיגות בר המצווה של אח שלו מרדכי, על הרגע שבו ננעל בחדר והצליח להינצל בעזרת מטוס נייר, ועל שבת חתן מרגשת ומסתיים במעבר לדירה חדשה…
התכוננו ליום ההולדת של שולמית, סידרנו את הבית, שמנו מפה, סידרנו צלחות ממתקים שתיה ועוגה.
כל הילדים כבר הגיעו, הביאו לשולמית את המתנות והתחלנו במסיבה. אמא הביאה לכל ילד יצירה וישבנו כולנו יחד דיברנו צחקנו צבענו והדבקנו. מרדכי ניגש לארון והוציא את חבילת הטושים שקיבל כשחגגו לו את יום הולדת 12 לפני שנה. אבל לא שם לב והשאיר את דלת הארון פתוח. בלי לשים לב כששלומית התכופפה ורצתה להרים את הטוש שנפל לה מתחת לארון, היא לא שמה לב שדלת הארון פתוח וכשהרימה את הראש היא נחבלה בשפיץ של הדלת. ” איה איה” צרחה שלומית. כולנו נבהלנו וראינו את שולמית מלאה בדם. “אמא שולמית פתחה את הראש. צעקתי. כל השמלה הלבנה שלה דם! שולמית מה קרה???. שולמית התחילה לבכות- “כואב לי ממש” שולמית סיפרה את מה שקרה ואמא עצרה בינתיים לשלומית את הדם והרגיעה אותה. היה נראה ששולמית עצובה שזה מה שקרה לה ביום ההולדת. רציתי כל כך לגשת אליה ולנסות קצת לשמח אותה אבל היה נראה שאמא מטפלת בה ולא היה אפשר לגשת. אבא, אמא ושולמית התארגנו ויצאו לבית חולים אפרוני.
“אמא, מה המספר שלנו?” שאלה שולמית בזמן ההמתנה. “אנחנו מספר 555 חדר 6” ענתה אמא ובדיוק החריזו “555 לחדר 6”.
בינתיים בבית דינה האחות הגדולה משגיחה כל כולם והציעה “בואו נארגן לשולמית חוברת ציורים עם ברכות, אני בטוחה שכשהיא תחזור זה ישמח אותה וככה באמת עשינו.
“אני ממש מפחדת” אמרה שולמית עם רעידות קלות. “אל תדאגי אמרה אמא, יהיה בסדר בעז”ה” ונכנסו לחדר. בחדר ישב רופא וכשהתיישבו שאל עם מבטא רוסי “שלום, את שולמית? מה שלומך? למה באת?” “כ.. כן.. ב.. בסדר.. כואב לי בראש” ענתה שולמית במבוכה. “ואיך זה קרה?” אבא סיפר לרופא את כל עניין המכה שקיבלה ואחרי ששמע שאל “מה ת.ז של בתכם החמודה?” בינתיים אמא נזכרה שכל הילדים עוד נשארו בבית. מיהרה לצאת מהחדר להתקשר לדינה. “שלום, דינה? מה שלומך? מה עשית? לא הספקתי לברר ולשאול” “כן אמא, אל תדאגי כולנו פה מארגנים לשולמית ציורים וכשנסיים אעשה ליוויים לכולם. אמא ברכה את דינה ונכנסה חזרה.
בינתיים סיימנו כולנו את הציורים איגדו אותם יחד והנחנו אותם על השולחן שכששולמית תבוא היא תשמח. “ילדים, מתחילים ליווים” אמרה דינה “מאיזה רחוב מתחילים?” שאל יניב. ” מרחוב הרב צבי יהודה לרחוב ירושלים” “ומה עם רחוב שירת ציון?” שאלה שירה בבהלה. “לרחוב ציון לא נגיע. אמא שלך תאסוף אותך מרחוב ירושלים” ענתה דינה ויצאנו ללוות את הילדים הביתה. אני הצטרפתי לדינה.
בבית יוסי ומרדכי סידרו וארגנו את הבלאגן שהיה. הילדים שיחקו ונכנסו גם לכל החדרים. בבית החדש יש 7 חדרים ויוסי ומרדכי החליטו שיסדרו הכל ויעשו הפתעה לאבא אמא ושולמית.
“אני לא מאמין שאני מצליח לסדר חדר אחד לבד” אמר יוסי. “נכון חדר אחד כזה פעם היה כל הסלון שלנו” ענה לו מרדכי והמשיכו במרץ לסיים מהר לפני שהם חוזרים מבית החולים.
“להתראות שולמית. ומזל טוב, הרבה בריאות ומנוחה” אמר הרופא. נופפה שולמית לשלום וצעדו לחניה. אבא ואמא קנו לה חטיף ושולמית הייתה בעננים.
