ביום שני, מיד אחרי חנוכה, אבא התארגן עם התיק הגדול שלו.
הוא הכניס לתוכו שוקולדים, אוכל, מעיל גדול ועוד כל מיני דברים לקראת המילואים.
הסתכלתי על אבא ועל המדים שלו, ורציתי גם ללבוש מדים.
חשבתי לעצמי: חבל שאני לא נלחם וסתם צריך ללכת לבית הספר.
ואז עלה לי רעיון.
נזכרתי שאתמול אמא קנתה שוקולד ואמרה שהוא מיוחד.
רציתי לטעום אותו, אז לקחתי קובייה, ופתאום הרגשתי עקצוצים בכל הגוף…
ובבת אחת התכווצתי לגודל של עכבר!
לרגע נבהלתי, אבל אז הבנתי שזאת ההזדמנות שלי להיכנס לתיק של אבא ולצאת איתו למילואים.
נכנסתי לתא הגדול, שבו הייתה מחסנית עם כדורים.
הזזתי קצת את הדברים ונשכבתי על הכובע הרך של אבא.
נרדמתי, וכשהתעוררתי זחלתי החוצה מהתיק.
ראיתי שאנחנו במוצב של אבא ליד החרמון.
הבנתי שאני עדיין בגודל של עכבר ורציתי לחזור לגודל נורמלי, אז לקחתי עוד קובייה מהתיק של אבא.
כרסמתי אותה לאט לאט והרגשתי שאני חוזר לגודל הרגיל.
פתאום שמעתי צעקה: “דרור, מה אתה עושה פה?”.
ראיתי את אבא במבט כועס ומבולבל.
לידו עמד המפקד והתלהב: “בדיוק אנחנו צריכים חייל קטן שיוכל להיכנס לפתח צר!”.
אבא אמר: “אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל ננסה”.
הם לקחו אותי בג’יפ והביאו לי קסדה ומגיני ברכיים.
בזמן הנסיעה הסבירו לי מה צריך לעשות: בגבול סוריה יש פתח של מנהרה שנפל אליה מפתח של מחסן נשק
סודי, וצריך להביא אותו בדחיפות לפני שיגיע לידיים של האויב.
הגענו לגבול, ושם, מאחורי סלע גדול , היה פתח של מנהרה.
הם נתנו לי מכשיר קשר וקשרו לי חבל למותניים.
הם שלשלו אותי למטה, והיה שם הרבה מנהרות.
הם אמרו לי להיכנס למערה חשוכה מאוד.
הדלקתי את הפנס, ראיתי משהו מנצנץ והבנתי שזה המפתח.
שמעתי מלמעלה קולות של יריות, והם אמרו לי במכשיר הקשר לרוץ ולהביא את המפתח.
רצתי מהר מאוד, לקחתי את המפתח ואמרתי להם להרים אותי בחבל.
כשהגעתי למעלה, הבאתי למפקד את המפתח.
הוא נעמד והצדיע לי.
אבא חיבק אותי ואמר לי: “כל הכבוד! בזכותך יהיה לנו את הנשק הסודי”.
ואז אמר לי: “זכית בהזדמנות לפתוח את המחסן הסודי, שרק בערך 10 אנשים יודעים עליו”.
והוא חייך, ונתן לי את המפתח.
