המלך כֻּרְכְּמָה

היה היה מלך, ושמו – המלך כֻּרְכְּמָה.
ולמה כֻּרְכְּמָה? כי הוא אהב, אבל ממש אהב, את תבלין הכורכום.

בכל ארוחה הוא ביקש:
“עוד קצת כורכום״.
ובכל מאכל זה הפך ל:
״עוד הרבה כורכום״..
כל כך אהב – עד שהתעקש שיוסיפו אותו לכל מאכל:
בסלט, בבשר, באפונה, באורז, בשקשוקה…
ואפילו כשאכל גלידה – פיזר מעליה כורכום, לקול אנחות הייאוש של הטבחים.

יום אחד קרה אסון של ממש (בעיקר לטבחים):
המלך כל כך הגזים, שבמטבח הארמון נגמרו כל שקי הכורכום.
לא גרגיר אחד. לא אבקה. כלום.

השרים נבהלו מאוד.
״מה נעשה?״ לחשו זה לזה,
״איך נגיש למלך מנה בלי כורכום?
ומה אם הוא יכעס? או גרוע מזה – יבקש כֻּרְקינוח?!״

הטבח הראשי שלח מיד את אחד השרים לשוק.
השר חיפש וחיפש, בדק כל דוכן, הפך כל שק–
אך כורכום אין.
הוא אפילו הרחיק לעיירה סמוכה, וגם משם–
חזר מאוכזב, עייף וכפוף רגליים.

אז הוציא שליח המלך קרוז חגיגי וקרא בקול:
״מי שישיג למלך כורכום – יקבל שק מטבעות גדול! ״
שליחי המלך עברו מבית לבית, מחצר לחצר.

ואישה זקנה וחייכנית ניגשה ואמרה:
״כורכום אין לי… אבל יש לי כמון.
תבלין נפלא, מיוחד וטעים.
בטח שהמלך יאהב.״

לא הייתה ברירה.
האישה צעדה לארמון,
נכנסה למטבח, ובישלה מרק מיוחד עם התבלין החדש – כמון.
הריח התפשט בכל רחבי הארמון,
ורבים עצרו, שאפו עמוק ואמרו:
״רגע… זה שונה… אבל דווקא אחלה פיתרון ! ״

הגישו למלך את המרק.
כולם עמדו מסביב, עצרו נשימה וחיכו לגזר הדין.
המלך טעם כפית אחת… ואז עוד אחת…
והרים גבה.

״מה התבלין המוזר הזה?! ״ קרא.
״זה לא טעים כמו כורכום…״
-החווירו כולם –
ואז חייך והוסיף:
״זה יותר טעים מכורכום! ״

אנחת רווחה נשמעה בכל הארמון.
מאז אותו יום, המלך כֻּרְכְּמָה כבר לא מתעקש על כורכום בלבד.
הוא הבין שגם לדברים חדשים יש סיכוי,
הוא חוקר, טועם, מבקר בשווקים מיוחדים ואפילו נוסע לארצות רחוקות,
מוכן לגלות טעמים חדשים ולפתוח את הלב (ואת הצלחת ..)

ומי עוד מאושרים?
עובדי הארמון–
שסוף סוף מבשלים למלך מאכלים בשלל טעמים וצבעים .
ומעתה כולם ישנים טוב.