שלום. קוראים לי נועה. אני גרה בקיבוץ מוריה. באזור שבו אני גרה יש מלא חיות. אני מאוד אוהבת חיות. גם בבית שלי יש לי כלב.
יום אחד קמתי בבוקר והלכתי לבית הספר.
היה אמור להיות שיעור חשבון, אבל ביטלו אותו. המורה נכנסה לכיתה ואמרה, למה ביטלו לנו את שיעור חשבון? היא אמרה שיש שיעור חדש, ושיעור חדש הוא שיעור חיות. שמחתי מאוד, כי להזכירכם אני אוהבת חיות, וגם כי שכחתי לעשות את השיעורי הבית שהיו לי בחשבון.
עבר שבוע, והגיע היום של השיעור חיות. ממש התרגשתי שנכנסתי לכיתה. ראיתי את המורה מחזיקה ארנב.
הארנב היה קטן וחמוד. שהמורה נתנה לי להחזיק אותו, הוא היה מלא פרווה והיה מאוד נעים. מרוב שיכולתי להחזיק אותו מלא זמן שהמורה לקחה את הארנב, שאלתי אותה אם אפשר להיות עם הארנב עוד דקה. היא אמרה שאפשר. שמחתי וחשבתי לעצמי שהיא המורה הכי חמודה בעולם.
שחזרתי מבית הספר סיפרתי להורים שלי שהמורה לחיות הביאה ארנב. הם התפעלו מאוד. שהלכתי לישון, לא הצלחתי להירדם כי הייתי כל כך שמחה.
כשקמתי בבוקר התארגנתי מהר והלכתי לבית הספר. המורה אמרה שמחר יהיה עוד פעם שיעור חיות.
כשנכנסתי לכיתה, ראיתי שהפעם המורה לחיות החזיקה גרביל.
שהמורה נתנה לי להחזיק את הגרביל, שמעתי שמישהו מדבר אליי. אולי דמיינתי חשבתי לעצמי, אבל אז שמעתי עוד פעם ועוד פעם מישהו קורא לי – נועה, נועה.
קירבתי את הגרביל לאוזן שלי, ונשמע משם קול. נבהלתי מאוד. שמעתי את הגרביל אומר – תורידי אותי, תורידי אותי!!! הפלתי אותו מרוב בהלה. המורה כעסה עליי ואמרה – למה את מפילה אותו? רציתי להגיד לה שהגרביל אמר לי להניח אותו אבל אם הייתי אומרת לה את זה היא לא הייתה מאמינה לי. אחרי שהיה על הרצפה הוא המשיך לדבר איתי עוד ועוד. רציתי להחליף אותו בגרביל אחר אבל הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אחליף אותו – אז נשארתי איתו כי הוא היה מאוד חמוד.
שהלכתי לישון חשבתי על המקרה עם הגרביל וחשבתי שזה חלום. אבל אז הכלב שלי בא למיטה שלי ואמר לי – תלכי לישון. ואז הבנתי שזה אמיתי. שאני שומעת חיות. נבהלתי. לא הצלחתי להירדם כמעט כל הלילה.
כשהגעתי לבית הספר המורה אמרה שהיום לא יהיה שיעור חיות כי המורה לחיות חולה. הייתי מאוד עצובה אבל לאחר זמן המורה אמרה שמצאו מורה מחליפה ויהיה שיעור חיות. המורה המחליפה הביאה איתה לשיעור חיות כלב. היא הביאה לי את הכלב ראשונה. פתאום הכלב אמר לי – איזה מיטה נוחה. נבהלתי נורא וקפצתי כל כך גבוה עד שעוד שניה נגעתי בתקרה. כולם צחקו עליי חוץ מחברה שלי. הלכתי למורה ואמרתי לה שאני לא רוצה את הכלב, ואז הכלב אמר לי – לא לא, את כזאת נוחה – לבסוף ויתרתי לכלב.
כשחזרתי הביתה הייתי עצובה כי כמעט כל הכיתה צחקה עליי. הכלב שלי הגיע ושאל אותי מה קרה? סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא הבין אותי, ודיבר איתי וניסה לעזור לי. זה עבד! הוא הצליח להעלות לי את המצב רוח.
הייתי כל כך שמחה והלכתי להורים שלי וסיפרתי להם את הסיפור שלי וגם סוף סוף סיפרתי להם שאני מדברת עם חיות. בהתחלה הם לא האמינו לי. ואז הראיתי להם שאני מדברת עם הכלב שלנו – ואז הם האמינו. עד היום אני מאוד אוהבת לדבר עם חיות.
