להיות אני
אם סיוון הייתה יודעת מה יקרה לה בבוקר היא הייתה נשארת בבית, או שלא.
בוקר אחד, בסיום החופש הגדול דודה של סיוון חזרה מחו”ל והיא בציפייה שתביא לה את החליפה שכל כך חיכתה לה. היא הביאה לה חליפה מיוחדת, חולצה וחצאית בצבע בורדו עם פרחים גדולים בצבע ורוד בייבי, והיא לבשה אותה כמובן לבית הספר. סיוון נכנסה בהתרגשות בשער ולא האמינה למראה עייניה, כל תלמידי בית הספר נועצים בה מבטים ומצחקקים. סיוון לא הבינה מה הסיבה לכך, הרגישה כל כך מושפלת. היא רצתה להיעלם משם. סיוון החליטה לרוץ לכיוון הכיתה, מגבירה את המהירות ומיד פנתה לשירותים. היא הסתכלה במראה, בחנה כל חלק בבגדים, התבוננה בשיער, בפנים, בגוף “למה הם צחקו עלי? אני מבולבלת…” תהתה לעצמה. עברו דקות ארוכות ופתאום סיוון שומעת את חברותיה טל ושירה מדברות בניהן “איפה סיוון? איפה היא יכולה להיות? חיפשנו בכל מקום .סיוון את כאן אולי?”. סיוון יצאה מתא השירותים בוכה. טל ושירה רצו אליה בדאגה. “סיוון מה קרה? למה את בוכה? המורה דואגת לך, גם אנחנו”. סיוון סיפרה להן מה קרה: איך כל המבטים
והצחוקים פגעו בה, איך הרגישה שכולם שופטים אותה בלי סיבה.
טל ושירה הסתכלו זו על זו ואז חיבקו אותה חזק.
“סיוון”, אמרה טל ברוך, “ילדים לא צחקו בגללך, הם פשוט לא רגילים לראות משהו שונה. החליפה שלך מיוחדת, וזה מה שבלט”. שירה הוסיפה:” בעיני את נראית מהממת. באמת. יש כאלה שצוחקים כי אין להם אומץ להיות הם עצמם”
סיוון ניגבה את הדמעות, אבל הקול שלה עדיין רעד. “זה לא הרגיש ככה…הרגשתי כאילו משהו בי לא בסדר”.
“אין בך שום דבר לא בסדר” אמרה טל בהחלטיות, “ואם מישהו חושב אחרת- זו בעיה שלו”
שלושתן נכנסו לכיתה, המורה המודאגת שמעה את הסיפור, כרעה מול סיוון ואמרה: “להיות שונה או ללבוש שונה זה לא חיסרון, זה כוח. לפעמים לוקח זמן לאחרים להבין ולקבל את זה”.
סיוון לקחה נשימה עמוקה. עם החיבוק של החברות והמילים של המורה, משהו בה נרגע. היא עדיין נפגעה, אבל כבר לא הרגישה לבד.
והחליפה? היא עדיין הייתה בורדו עם פרחים ורודים – אבל עכשיו היא סימלה עבורה לא בושה, אלא אומץ להיות מי שהיא.
