ללא שם

שלום לכם, לי קוראים אורי בן חיים ואני בכיתה ו’ והיום אשמח לספר לכם את הסיפור שלי: הכל התחיל כשאח שלי, יאיר, התגייס לצבא ב7 באוקטובר. כבר בשעה 8:00 בבוקר יאיר לבש מדים ולקח את הרובה. לפני שיצא אמא שלי חיבקה אותו ויאיר קצת הובך מהסיטואציה ואמר “אמא אל תדאגי אני אחזור את תראי”. וכך התחיל השבוע הגרוע בחיי. “יאיר יצא להילחם באנשים רעים” אמא אמרה לי והיא לא נתנה לי עוד מידע. אני אז לא ידעתי שיש מחבלים שממש רוצים שנמות, אני אז הייתי בגישה של יש אנשים רעים ואני צריך להתעלם מהם. חיכיתי ליאיר בקוצר רוח ולא ידעתי למה יאיר לא חוזר. עברו 12 שעות ואורי עדיין לא חזר. בשעה 10:00 בלילה אמא אמרה לי ללכת לישון ושיאיר יחזור בלילה וכך חיכיתי ער במיטה עד השעה 11:00 בלילה עד שהעייפות הכריעה אותי. בבוקר קמתי ורצתי לחדר של יאיר לראות אם הוא חזר אמא אמרה שהוא יחזור בלילה אבל זה לא קרה. אחרי התפילה שנפסקה כמה פעמים בגלל אזעקות נשמע דפיקה בדלת אמא פתחה את הדלת ולבית נכנס גבר גבוה עם שפם ואמר את המילים שאני לעולם לא אשכח הוא אמר: “מר וגברת בן חיים הילד שלכם הגיבור יאיר נהרג במתקפה של מחבלים על המוצב שלו. הוא הקריב את עצמו בשביל כל החיילים האחרים ששהו במוצב שלו” וזה החלק שאמא פשוט קרסה. אני לא האמנתי למה ששמעתי יאיר האח המושלם, האח הכי טוב אי פעם לא יחזור לעולם, ואז נזכרתי במה שהוא אמר לאמא לפני שיצא המילים הדהדו לי במח ואני פשוט רצתי לחדר ולא יצאתי מהחדר עד הערב. כעסתי על העולם, על עצמי, אמרתי לעצמי למה נתתי לו ללכת. ומאז זה אצלי בלב אבל הצלחתי להתגבר ועכשיו אני רוצה לספר לכם איך התגברתי: אחרי כמה ימים שלא הלכתי לבית ספר ולא רציתי לראות אף אחד, חברים כבר שאלו את עצמם איפה אורי? וכמה חברים ממש קרובים באו לראות מה איתי. הם ניסו לשכנע אותי לנסות להתגבר על האובדן וללכת לבית ספר, ולבסוף אחרי שכנועים רבים הסכמתי לנסות ללכת לבית ספר. אמרתי לעצמי במקסימום אני אלך באמצע יום הלימודים. היה איזה חבר שממש היה אכפת לו ממני ולא היה כמו כל החברים שבאו פעם אחת והלכו ולא חזרו לבדוק איך אני. אותו חבר קרוב היה איתי צמוד וניסה לעזור לי, הוא היה אצלי מלא וניסה לעזור לי בזה שאני אספר לו קצת איך אני מרגיש ולספר קצת על מה שעובר עלי. במובן מסוים זה עזר לי. אותו חבר גם שיכנע אותי לבוא לבית שלו ולדבר עם אמא שלו שהיא פסיכולוגית. אחרי כמה שבועות שבהם יום אחד היינו אצלי ויום אחד אצלו באמת הרגשתי שזה עוזר לי ולאט לאט חזרתי לשיגרה מלאה כמו כל ילד רגיל בגיל שלי. זה שחזרתי לשגרה לא אומר ששכחתי את יאיר. היו פעמים שנזכרתי ביאיר ונכנסתי לעצב גדול ולא רציתי לצאת מהחדר, וזה הוא הסיפור שלי שהתחיל מיום אחד נורא שבו איבדתי את אחי. כעסתי על כולם, והרגשתי בלבול ועצב נורא. אותו יום שהיה נראה התחלה של השבוע הכי נורא בחיי התברר שבעצם היה תחילה של שבוע בונה, מחזק והתגברות על קשיים וזהו הסיפור שלי.