פרק 1
מבצע על ספלים
לחיים או למוות
צרחות נשמעו ברחבי העיר. עוד שריפה פרצה.
האמת, כבר לגמרי נמאס לי מהשריפות האלה. בערך פעם בארבעה ימים פורצת בעיר שלי, לונדון, שריפה כחולה מוזרה, ואף אחד לא יודע מה גורם לה.
הַי, קוראים לי ראיין טֵייר. אני בן ארבע-עשרה, ותלמיד כיתה ח’ בחטיבת הביניים קוסמוס. אני תלמיד ממוצע (מינוס-מינוס), ובן יחיד להורים שלי, ג’ון וסופיה.
אמנם אף אחד עדיין לא נפגע מהשריפות, אבל השריפה האחרונה פרצה בשכונה שלי, ולא התכוונתי לחכות עד שמישהו כן ייפגע.
בדיוק שיחקתי במגרש הכדורסל עם החבר הכי טוב שלי, רוֹנַלד, כשראיתי את הלהבות. הן ריצדו באור כחול מוזר שעשה לי כאב ראש.
אה, והן גם עמדו לשרוף את הקניון, שבמקרה היו בו כמה מאות אנשים.
זינקתי לעבר הקניון. לא ידעתי מה אני עומד לעשות (זה קורה לי הרבה). בטח משהו מטומטם. המון אנשים רצו בבהלה אל מחוץ לקניון, אבל אני מיהרתי לכיוון השני, פנימה.
כל הקניון בער. חיפשתי מקור מים כלשהו שאוכל לכבות איתו את השריפה, אבל מתברר שקניונים לא מרבים לייבא נהרות לרחבות הכניסה שלהם. כמה להבות הבעירו את דרכן אלי (בחיים לא חשבתי שאגיד את המשפט הזה). נמלטתי מהן, אבל מדף ספלי חרסינה במבצע חסם את דרכי. פניתי לכיוון האחר, אבל לא היה מוצא.
וזאת, ילדים, הסיבה לכך שאנחנו לא משחקים באש.
הלהבות סגרו עלי, ואני נשבע שאם הן היו יכולות הן היו מחייכות בזדוניות.
טוב, לא בכל יום צופים בי הופך לבשר על האש.
פרק 2
אני לוהט
לא הייתי מת, למרות שלהבות ליחכו את כל גופי (הז’קט!!!).
אין לי מושג איך זה קרה, אבל אני לא מתכוון להתלונן. עמדתי לצאת מהקניון, ואז נזכרתי שהאש כבר התרחקה עמוק אל תוך העיר.
האינסטינקטים שלי השתלטו עלי. הכל נהיה לבן. חשבתי על כל האנשים שאני אוהב, ולא רוצה שייפגעו, ופקדתי על האש להפסיק, להיכבות.
והאש הקשיבה: היא התאספה סביבי, ולבסוף נכנעה ודעכה לחלוטין. הבטתי סביב. אף אחד לא ראה מה קרה, והחלטתי שטוב שכך. ואז ראיתי בזווית העין דמות בגלימה שחורה, עם ברדס שכיסה את פניה, מתרחקת משם. לא היה לי ספק שזה המצית. וידעתי גם שהוא לא יפסיק להבעיר שריפות.
חכה חכה, חשבתי. אני עוד אתפוס אותך.
פרק 3
אנחנו שומרים על אש קטנה
למחרת יצאתי לדרך על הבוקר. רציתי לתפוס את המצית כמה שיותר מהר. איכשהו ידעתי איפה למצוא אותו. הלכתי בביטחון מוחלט, מפלס את דרכי בסבך היער, עד שהגעתי למאורה קטנה.
אולי טעינו בדרך? ניסה החלק האופטימי במוח שלי למראה הכוך האפל.
הנדתי בראשי ופסעתי פנימה בזהירות. המאורה הייתה ריקה. או לפחות זה מה שחשבתי. לפתע, מבין הצללים, הגיח המצית.
אני מודה, צווחתי (אני אכחיש אם תספרו את זה למישהו).
המצית הסיר את הברדס; לעיניי נגלו פני זאב לבנות ומוארכות, עם שפתיים אדומות, כמעט אנושיות, ועיניים שלהפתעתי לא נראו אכזריות, אלא יותר… עייפות.
“מה אתה רוצה?” דרשתי.
“כבר בתור ילד,” אמר הזאב בקול צרוד *סאונדמן – מנגינה עצובה ברקע*. “לא קיבלו אותי כפי שהייתי. חטפתי מכות, עברתי חרמות, והכול כי הייתי שונה. התאמצתי לא להפוך למפלצת, אבל… כנראה זה מה שאני.”
פתאום הבנתי. זאת לא הייתה אשמתו של הזאב. הוא לא יכל לשלוט בעצמו. “אתה לא מפלצת.”
“מה?” הוא נראה מופתע.
“תראה,” אמרתי לו. “אתה מבעיר אש, ואני שולט בה. תוכל לשרוף דברים בלי לחשוש, ואני אוכל לתקן אותם.”
הזאב הניח יד על כתפי. “תודה לך.”
“על לא דבר.”
