זה התחיל בשמחת תורה אני והמשפחה שלי הלכנו לבית של סבא וסבתא שלי ברגל בהנאה כמו משפחה שלא יודעת מה עוד מחכה לה…
בדרך הגיעה עלינו איש ואמר לנו שפרצה מלחמה אמא שלי לא האמינה אבל אני הרגשתי שמשהו פה קצת מוזר.
הגענו לבית של סבא וסבתא שלי ומשם הלכנו לבית הכנסת היה מאוד כיף, קיבלנו 3 שקיות הפתעה רקדנו עם ספרי התורה, היה פשוט נפלא. כבר שכחתי ממה שקרה בדרך עד שהגיעה משטרה ודרשה: “בבקשה שימו איש חמוש בכניסה” משהו מרגיש לי ממש מוזר אולי זה קשור למה שקרה בהליכה?
במוצ”ש חזרנו הבית פתחנו את הטלפוני וגילינו מה קרה…
בבוקר של שמחת תורה המחבלים פרצו את הגדר פרצו לממ”דים שרפו בתים, הרבה אנשים גיבורים עזבו את ביתם תפסו את נשקם בפרטי ויצאו לשדה הקרב, אלפי סיפורים מרגשים על גיבורים, מעל 200 חטופים וכמויות של הרוגים גם בני דודים שלי התגייסו לקרב.
למחרת לא הלכנו לבית הספר למדנו בזומים “אוף המורה כל הזמן נתקעת לי ” אמרתי לאמא שלי “והמורה שלי לא מכניסה אותי” הוסיפה אחותי אמא שלי לא ענתה.
למחרת בארוחת הצהרים התקשרו לאמא שלי ובאמצע השיחה אני קולטת את אמא בוכה, שניה אחרי זה היא יצאה לבחוץ לדבר שם “מה קרה?” שאלתי את אחותי “לא יודעת” היא ענתה.
מאוחר יותר אמא ואבא שלי הלכנו לסבא שלי. לא אמרו לי למה אבל משהו הרגיש לי מוזר הייתי ממש מבוהלת אולי קרה משהו למשהו או שאולי אמא בכלל צחקה?
את כל התשובות לשאלות שלי גילית בערב ממש לפני שהלכתי לישון אבא שלי חזר הביתה בלי אמא, קרא לכולם לסלון וסיפר לנו מה קרה. “בשמחת תורה כשפרצה המלחמה הקפיצו את בני דודים שלכם כמו שאתם יודעים ויוסף בן דוד שלכם הוא נפל במלחמה ממש בשמחת תורה” לא יכולתי לעצור את הדמעות יוסף בן הדוד היקר והאהוב שלי שלי נפל במלחמה רציתי לדמיין שאני בחלום רע ואקום מהסיוט הנורא הזה.
כל הלילה בכיתי והתפללתי שיבואו לי איזה נס קטן שיציל אותי זה הרגיש תחושה הנוראה.
חלפו שנתיים מפרוץ המלחמה ומאז שגיליתי את מה שקרה ועכשיו כבר חזרנו לבית הספר והייתי מוקפת במלא חברות דואגות בכל פינה ועכשיו שאני חושבת על זה בלי החברות שלי לעולם לא הייתי מצליחה להגיעה לאיפה שאני עכשיו החברות והמשפחה הם הנם שהתפללתי עליי ממש זה היה הנס הקטן שלי ואת החברות אני לא אשכח לעולםJ
לעילוי נשמת יוסף מלאכי גדליה ה”יד
