סיפורה החשוב של אמילי

סיפורה החשוב של אמילי

הילה בן דוד

כיתה ו חמ”ד יהלום תל אביב

מחנכת: רלי מלכה

אחרי בית הספר חזרתי הביתה כמו כל יום. נו, איך היה בבית הספר? שאלה אמי. אני צריכה לספר לך משהו, עניתי.

רגע.. כמעט שכחתי לספר לכם את שמי, קוראים לי אמילי ואני בת 10. 

ככה הכל התחיל: רון, ליבי, אגם ואני שיחקנו במחבואים, לפתע הגיעו אלון, מיקה ואושר. הם תמיד נוגעים בנקודות הרגישות של כל אחד. לפתע מיקה דחפה אותי, היא עשתה זאת כי היא יודעת שאני לא יכולה להחזיר. כל כך התעצבנתי שיצאה לי בטעות צעקה מה את עושה?? צעקתי. על מי את צועקת?? מיקה ענתה לי בצעקה מפחידה, “חכי חכי מה נעשה לך”. עייני התמלאו בדמעות וברחתי לשרותים שבקומה השניה. ליבי ואגם דפקו בדלת ואמרו: “אמילי, זה אנחנו תפתחי את הדלת” לא יכלתי לפתוח מרוב בכי. למזלי נשמע צלצול, שמחתי כי ידעתי שבשיעור הם לא יכלו לעשות לי כלום. למדנו שפה ואחר כך יצאנו להפסקה. חברים שלי ירדו ואני קצת התעכבתי. פתאום הגיעו אלון, מיקה ואושר, מה קורה? אמרה אושר. מה אתם רוצים? עניתי. “כלום”, אמר אלון, רק שתנני לנו 100 שקל למחר. אם לא, נדאג שיעשו עלייך חרם. נגמר היום ולמחרת שהגעתי לבית הספר ולא הבאתי את ה100 שקלים התחיל כל הבלגאן. כל הכיתה התעלמה ממני ושוב התחלתי לבכות. שבועיים של סבל שאף אחד לא דיבר איתי. לא יכלתי לספר לאף אחד מרוב פחד. רציתי לא לבוא יותר. כעבור שבועיים.. רגע, עצרה אותי אמא. למה לא סיפרת לי? הרי את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל. עכשיו אני יודעת.. אבל אז פחדתי אמרתי. טוב בואי נמשיך. אז כעבור שבועיים, לחשתי לאגם בבקשה אגם, תעשי שזה יגמר. בשיעור האחרון המנהלת קראה לי והלכנו לחדר שלה. היא התחילה לדבר ואמרה,  ציפור קטנה לחשה לי שיש בעיה בכיתה, האם זה נכון? כן. עניתי לה בשקט פחדתי להגיד. אל תדאגי היא אמרה, אנחנו עכשיו נטפל בזה. חזרנו לכיתה והמנהלת התחילה לדבר: “סליחה על ההפרעה אבל הבנתי שיש בעיה בכיתה” פתאום מיקה התפרצה, אני לא יודעת על מה את מדברת כולנו חברים טובים. אל תשקרי מיקה, ענתה המנהלת. את יודעת בידיוק על מה מדובר, אתם עושים פה חרם על אמילי וזה לא יעבור בשתיקה. מחר לכולם חוץ מרון, אגם, ליבי וכמובן אמילי אין שיעור ספורט. במקום זה אתם כותבים מכתב סליחה לאמילי. נגמר היום, ואגם ניגשה אליי: “אמרתי לך שזה יגמר” את סיפרת למנהלת?? שאלתי בפליאה, כן, אמרה אגם. תודה!! אמרתי בהתלהבות. למחרת אלון, מיקה ואושר באו אליי וביקשו סליחה, וסלחתי להם כמובן.

איזה יופי שזה נגמר אמרה אימי והמשיכה, בפעם הבאה, שמשהו כזה או אחר קורה, חשוב לספר ולשתף ולא לפחד מאף אחד. אל תדאגי אמא עניתי למדתי מזה המון.

ואתם הקוראים, אל תננו יד לחרם או לבריונות! יש יותר מידי ילדים שעוברים את זה וזה לא יכול להמשך יותר.