ים המלח

בס”ד

שם הסיפור: ים המלח

כתבה : אמונה אלטמן, כיתה ו’, חמ”ד יהלום , תל אביב

 

שלום לכולם, אני תמר, ילדה עם ארבעה אחים גדולים — כן, ארבעה! רון, רוני, יהודה ודניאל. אם תהיתם איך זה לגדול עם ארבעה אחים… אז תחשבו על ג’ונגל. רק בלי הקופים. בעצם… עם.

בכל שנה בחג הסוכות אנחנו יוצאים לחופשה משפחתית, לפעמים בארץ, לפעמים בחו״ל, ותמיד עם בני הדודים מלוס אנג’לס — אלה שמדברים עברית במבטא אמריקאי חמוד כזה, כמו “גלי, קוּמִי, יוּ נוֹוּ?”. יש להם ארבעה ילדים: אורן, בן, גלי ודור. אנחנו הבנות ממש חבורה — כמו שלושת המוסקטרים, רק עם קוקיות.

הפעם נסענו לים המלח לארבעה ימים. בגלל שהנסיעה הייתה שעתיים וחצי, עשינו חלוקה: כל האחים שלי הצטרפו למכונית של דוד שי ודודה תהל (לשמחתי), ואנחנו הבנות נשארנו עם אמא ואבא שלי. מזל? תלוי את מי שואלים.

הנסיעה כללה: קריאה — 3 דקות, שיעורי בית — 2 דקות, הקאות — לצערי הרב זה היה הרבה, אבל אבא שלי ניקה את זה, לא אני.

וכמובן שירה — 40 דקות (שירה = צרחות), ואת אמא שלי שאמרה: “עוד צרחה אחת ואתן הולכות ברגל!”. היינו בשקט… בערך 12 שניות.

כשהגענו לקיבוץ קליה, קיבלנו חדרים. הבנים עם ההורים, ואנחנו בחדר משלנו — סוף סוף קצת שקט! התארגנו מהר לים, אבל אמא שלי התארגנה בקצב של צב בפנסיה, אז נתנו לנו 10 דקות חופשיות. חופש אמיתי!

אני הלכתי לגינה. טעות.

ילדי הקיבוץ שיחקו שם בתופסת (ככה זה היה ניראה), ובתוך דקה שלושה ילדים שונים הפילו אותי. שלושה! בלי סליחה, בלי “אופס”, אפילו לא “אה, לא ראיתי אותך, ג’ינג’ית מהממת ונדירה ויפה!!! “

כמובן שצרחתי: “מה יש לקיבוץ הזה?!” והם ענו: “את סתם ילדה מהעיר הרועשת! איזה חמודים. ממש “חינוך למופת”.

כשחזרתי, אמא שלי כמעט הפכה לדרקון יורק אש. “איפה היית?! ” מלמלתי “סליחה”, אבל בלב חשבתי: אני עוד אנקום בילדי הקיבוץ.

הגענו לים המלח — שורף, דביק, אבל מצחיק. צפים כמו במבה במרק. נכנסנו גם לבריכת הבוץ, שזה כמו מריחה של שוקולד (שוקולד השחר!!!)… רק בלי הטעם הטוב ועם ריח של ביצה.

אחרי מקלחת, מזכרות ועל האש הבנים הלכו “להכיר את החבר’ה”. אמרתי להם שזה רעיון גרוע. צדקתי? ברור.

אני, גלי ודור רצינו לנקום. (אוקי אני רציתי לנקום, אבל אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת, לא?) דור הציעה: “בואו נפיל אותם! “

רעיון גאוני. פשוט. קלאסי.

אבל אז הופיעה רומי, ילדה מהקיבוץ, ואיכשהו מצאנו את עצמנו עושות איתה ביחד גלגלונים, שפגטים ועמידות ידיים מול כל ילדי הקיבוץ.

ופתאום — הם נחמדים! הם אפילו אמרו: “חשבנו שבנות מהעיר הן סנוביות… אבל אתן דווקא בסדר. “

עניתי: “כנ”ל. ” וכולנו צחקנו.

בסוף נהיינו חברים, החלפנו מספריי טלפון, והנקמה? נשכחה. טוב, כמעט.

מוסר השכל: לפעמים אנשים נראים מעצבנים… עד שמגלים שהם בעצם די מצחיקים.

או לפחות יודעים לעשות גלגלון.