הכוח שביחד
קייטי טרייה
כיתה ה חמ”ד יהלום תל אביב
מחנכת: שושי מלכן
הבוקר התחיל כרגיל, עד שהמורה שתמיד מחייכת ואומרת בוקר טוב נכנסה לכיתה עם המשקפיים הגדולות . “היום,” היא הכריזה, “לא נלמד לפי המערכת. במקום זאת, כל הכיתה צריכה לבנות יחד את דגם ‘עיר העתיד’ הגדול ביותר שנראה בבית הספר. יש לכם שעתיים בלבד!” הכיתה רעשה וגעשה. התרגשות עצומה מילאה את החלל, אך לצדה עלה גם חשש קל – איך נצליח לעבוד כולם יחד בלי להשתגע?
התחלנו לעבוד. הקרטונים נערמו, הדבק נשפך, וכל אחד רצה לעשות משהו אחר. “אני אבנה את גורדי השחקים!” צעק נועם בהתלהבות. “אבל הבטחת שתעזור לי עם הפארקים הירוקים!” ענתה ליה באכזבה. הוויכוחים הלכו והתעצמו. לרגע היה נראה שהמשימה הולכת להיכשל. “חברים, עצרו רגע!” קרא רועי, התלמיד השקט שבדרך כלל לא מתערב. “אם כל אחד ימשוך לכיוון שלו, העיר שלנו תיראה כמו ערימת זבל ולא כמו עיר העתיד.” “אז מה אתה מציע?” שאלה המורה בסקרנות. “בואו נתחלק לקבוצות,” הציע רועי בביטחון. “קבוצת תכנון, קבוצת בנייה וקבוצת קישוט. ככה כל אחד יעשה מה שהוא הכי טוב בו.”
השעתיים חלפו במהירות הבזק. כשהמורה קראה “זמן!” כולנו נעמדנו והסתכלנו על היצירה שלנו. זו הייתה עיר מרהיבה, מלאה בבניינים צבעוניים, גינות פורחות ורכבות מהירות. הרגשנו גאווה עצומה. הבנו שמה שהפך את העיר לכל כך יפה הוא לא רק הקרטון והדבק, אלא היכולת שלנו להקשיב אחד לשני.
קייטי
