חרם זה לא משחק ילדים
כתבה: יעל פרץ
זה היה יום ראשון בבוקר, תחילת החורף.
השעה הייתה שמונה ורבע ורוח קרה עברה בחצר בית הספר. ילדים עמדו בקבוצות קטנות, צחקו ודיברו, וחיכו לצלצול הראשון.
ליד הספסל הישן, מתחת לעץ האקליפטוס שבקצה החצר, עמדה יעל לבד. היא החזיקה את רצועות הילקוט חזק, כאילו זה הדבר היחיד שמחזיק אותה.
יעל עברה לבית הספר הזה רק לפני שבוע. הכל היה חדש – הכיתה, המורים, החוקים, אפילו הריח של המסדרון.
אבל הדבר שהכי כאב לה היה שאף אחד לא ניגש אליה.
“אל תדברו איתה,” לחשה ילדה לחברתה. “אמרו שהיא מוזרה.”
יעל שמעה את הלחישה. הלב שלה התכווץ. היא הורידה את הראש והעמידה פנים שהיא מחפשת משהו בתיק, רק שלא יראו שיש לה דמעות בעיניים .
בדיוק אז עברה נועה ליד הספסל. היא עצרה, הסתכלה על יעל רגע, ושאלה בשקט: “את בסדר?”
יעל משכה בכתפיים. “כן… אני פשוט מחכה לצלצול.” נועה חייכה חיוך קטן והתיישבה לידה. “אפשר לחכות ביחד,” היא אמרה.
”איך קוראים לך?” ”יעל,” ענתה בשקט ”ואת?” ”נועה,” אמרה ”ואת יודעת משהו? את לא חייבת להיות לבד פה”
יעל הרימה את הראש זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לה את זה. הצלצול נשמע ושתיהן קמו ונכנסו לכיתה יחד.
המורה דנה נכנסה לכיתה וחייכה לתלמידים. ”בוקר טוב. היום נעבוד בקבוצות .” הלב של יעל התחיל לדפוק חזק. עבודה בקבוצות זה הדבר שהכי הפחיד אותה.
נועה הרימה יד. ”המורה, אפשר שאני, יעל ודור נהיה קבוצה?” ”בוודאי, אמרה המורה. דור התיישב ליד יעל בהיסוס. ”אממ… את טובה במתמטיקה?” הוא שאל.
”כן,” ענתה יעל בזהירות. ”די טובה.” ”איזה מזל .” הוא חייך. ”אני צריך עזרה.” לאט לאט הם התחילו לעבוד יחד. יעל הסבירה דור הקשיב ונועה כתבה. ופתאום זה הרגיש… טבעי.
בהפסקה יצאו כולם לחצר. אותה ילדה שלחשה ניגשה אל יעל ”רציתי להגיד סליחה,” היא אמרה. ”לא הכרתי אותך באמת.” יעל לקחה נשימה עמוקה. ”זה בסדר,” היא אמרה. ”רק רציתי שמישהו ייתן לי הזדמנות.”
”רוצה לשחק איתנו?” שאלה הילדה. יעל הסתכלה על נועה. נועה חייכה והנהנה.
בסוף היום, כשיעל הלכה הביתה, היא הרגישה עייפה-אבל עייפות טובה. עייפות של יום ששינה משהו. בבית אמא שאלה ”איך היה היום? יעל חייכה ואמרה ”היה טוב. באמת טוב.”
. בלילה, במיטה, היא נזכרה בבוקר , בספסל, ואיך דבר קטן אחד, כמו מילה טובה, יכול לשנות יום שלם.
למחרת בבוקר, יעל הגיעה שוב לחצר. ליד הגדר עמדה ילדה אחרת, קטנה, שקטה, עם מבט מפוחד ותיק גדול מדיי. יעל עצרה. הלב שלה דפק, אבל הפים היא לא פחדה. היא ניגשה אל הילדה ושאלה: “רוצה לשבת איתי?”
הילדה הרימה את הראש, “באמת?”
“באמת”, חייכה יעל. “אף אחד לא צריך להיות לבד פה” נועה ראתה את זה מהצד, והורה דנה הסתכלה מהחלון וחייכה לעצמה.
והספסל, שפעם היה מקום שך שקט ועצב, הפך למקום שבו תמיד יש מקום לעוד אחד.
כי חרם זה לא משחק ילדים, אבל חברות- כן!
