היה היתה פעם זברה ושמה ג’קין. פעם ג’קין היתה זברה רגילה כמו כולם, עד שיום אחד התחיל להיות לה משעמם וג’קין החליטה לצאת להרפתקה. היא יצאה לג’ונגל בלילה לפתע שמעה זאב שצעק אאווווווווווו. ג’קין קצת פחדה והיא רצתה לחזור הביתה, אבל היא לא מצאה את הדרך חזור. ג’קין הסתובבה ביער והגיעה לארץ הענקים, היא רצתה לחזור הביתה אך לא מצאה את הדרך חזרה, אז היא התחילה לבכות ואז הגיע אליה נשר שאמר לה: “את בחיים לא תחזרי הביתה! קווע קווע! חחה!”
לפתע הגיע אריה שגדול ממנה פי 1,000 שרצה לעזור לה, אבל היא פחדה ממנו אז היא ברחה לכיוון השני. מהכיוון השני הגיע דוב שגם הוא גדול ממנה פי 1,000. ג’קין נורא פחדה וברחה לכיוון אחר ומשם הגיע נמר שודאי גם הוא – גדול ממנה פי 1,000. ג’קין התייאשה, התיישבה על סלע שהיה בסביבה ובכתה.
לפתע שמעה קול נעים קורא אליה, הסתכלה לראות אם אמה שיש לה קול נעים בסביבה וכשראתה שלא חזרה לבכות. ושוב! שמעה קול נעים אחר, הסתכלה לראות אם אביה, שיש לו גם כן קול נעים בסביבה, ראתה שלא וחזרה לבכות. פתאום הבינה שמי שקורא לה הם לא אחרים מאשר הדוב, האריה והנמר. הם שאלו אותה: “מה קרה? איבדת את הדרך? או שאולי אנחנו מפחידים אותך?” ג’קין ענתה להם “לא, כלומר, כן! אני איבדתי את הדרך ואני רוצה את אבא ואמא וגם אתם קצת מפחידים אותי!” האריה ששמו נומה, הדוב ששמו צ’וקיר והנמר ששמו אדי שאלו אותה איפה היא גרה ועוד כמה שאלות והחזירו אותה לביתה. ג’קין הבינה שלא כל מי שנראה מפחיד מבחוץ זה לא אומר שכך הוא מבפנים. במסעה היא הכירה שלוש דמויות שכל אחת מהן מפחידה מבחוץ, ולהפך – מבפנים, נחמדה מאוד.
