בס”ד כשהמים הפכו לאש
מאת עדן רבקה אייזנברג
ערב קודם למה שקרה, נערכה מסיבת חנוכה בבית הספר. התרגשתי ורקדתי וחזרתי הביתה מאושרת והלכתי לישון בהרגשה טובה.
ולמחרת בבקר קמתי לקראת יום לימודים רגיל.
היה יום חורפי, ירד גשם, הטמפרטורה צנחה ולא היה לי שום רמז לקראת מה שעומד לקרות.
במהלך השיעור הבנות בכיתה העלו רעיון להכין תה בכיתה.
המורה לא התנגדה וביקשה מאחת הילדות להביא קומקום מכיתה אחרת.
הילדה חזרה לקראת סוף השיעור וכבר לא היה זמן להכין את התה, ולכן המורה אמרה שנדחה את התה לשיעור הבא והקומקום נשאר על השולחן של אותה ילדה.
בזמן ההפסקה, חלק מהבנות חשבו להפתיע את המורה ולהכין את התה כבר בהפסקה, כדי שיהיה מוכן לשיעור הבא.
הבנות התחילו לפעול כשאני הייתי, בכלל, מחוץ לכיתה עם קבוצה אחרת.
השקע בכיתה היה גבוה והכבל של הקומקום היה קצר, ואז הבנות מצאו פתרון- ובנו “מגדל” עליו עמד הקומקום. המגדל היה שולחן מתנדנד ולא יציב ועליו כיסא ועליו הקומקום…
בזמן שהקומקום רתח הוא נפל בגלל חוסר היציבות של המגדל, וזה קרה בדיוק בזמן שנכנסתי לכיתה. פתאום ראיתי את הקומקום נופל עליי, בשבריר השנייה האחרונה הצלחתי מתוך אינסטינקט לעשות פניה חדה לימין, כך שהקומקום פגע רק ברגל ימין וביד שמאל.
ברגע הראשון לא הרגשתי כלום, אך כעבור מס’ שניות הכאב תקף אותי בעוצמה שלא הכרתי.
ילדה אחת ניגשה אליי ואמרה לי לחלוץ את הנעל, וכל הרגל הייתה אדומה. וכשהפשלתי את השרוול של החולצה ראיתי שעל כל היד יש קילופי עור.
מס’ בנות הלכו לקרוא למורה שהזעיקה מייד אמבולנס.
מייד אח”כ התקשרה להוריי והודיעה להם על המקרה. האמבולנס הגיע ראשון שמו לי משחה וחבשו לי את היד והרגל.
מייד אחרי זה אבי הגיע, הרים אותי בידיים ונשא אותי אל האמבולנס, תוך כדי שנפנפתי לבנות הכיתה לשלום כשהן מנפנפות בחזרה.
באותו הזמן ירד מבול ובאוויר הייתה תחושה עגומה ששיקפה את ההרגשה שלי.
אמא שלי הגיעה לבית ספר ונכנסה איתי לאמבולנס.
אני זוכרת שאמרתי לאמא ואבא-
“מזל שזה קרה לי ולא לילדה אחרת מהכיתה, כי אני לא יודעת איך הן היו שורדות את זה.”
הגענו לבית חולים, הורידו לי את התחבושות ועוצמות הכאב גברו והמראה היה מחריד. היד והרגל התמלאו בשלפוחיות ענקיות ומזעזעות.
אמי ואבי אמרו לי שצריך להרדים אותי בזמן הטיפול כדי שלא אחוש בכאב.
לפני ההרדמה, ההורים שלי אמרו לי לחשוב על הכלבה הכל כך חמודה שלי וזה עזר לי קצת.
ההורים שלי סיפרו לי שכשהתעוררתי מההרדמה אמרתי שוב שזה מזל גדול שזה קרה לי ולא לילדה אחרת בכיתה, כי אני לא יודעת איך ילדה אחרת הייתה יכולה לשרוד את זה.
בבית חולים רצו להשאיר אותי ללילה אבל הוריי ביקשו שנחזור הביתה.
הגענו לקראת הערב וישר נשכבתי על הספה וחיבקתי את הכלבה שלי שנתנה לי כוח ברגעים הכי קשים.
מאז חלף כבר יותר מחודש, עוד לא חזרתי לבית ספר, ולמען האמת אני שמחה שיש לי חופש מבית הספר, אפילו שמורות באות אלי מידי פעם.
הפצע ברגל כמעט וניסגר לחלוטין ביד יש רק שכבה של עור אדום ואני שמה משחה מיוחדת נגד צלקות.
הרופאים אמרו שבמשך שנה שלמה לא אוכל לחשוף את היד והרגל לשמש.
אני חושבת שמה שקרה הפתיע אותי וגליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי שיש לי, כדי להתמודד מול החוויה הקשה. ואם להגיד את האמת, אז עד כמה שזה קשה, אני חושבת שאני לא מתחרטת על זה ונשארת עם החוויה בלב שלם, הכוונה שהבנתי שבסופו של דבר, הכל מאת השם. וכל מה שקורה היה צריך לקרות. ואפילו שקשה לפעמים לראות את הטוב בדבר, הכל לטובה.
אני גם חושבת שמה שקרה שינה אותי, כי לפני זה לא הבנתי עד כמה שאני מוקפת בדברים טובים- יש לי הורים מדהימים שיעשו הכול בשבילי, יש לי אחיות מאוד מיוחדות שעודדו אותי ועזרו לי לצאת מהעצב, יש לי כלבה סופר חמודה שאוהבת אותי ויש לי חברות מדהימות שדואגות לי.
