היי, אני לירי.
כולם חושבים שאני סתם ביישנית.
אבל האמת? אני שותקת כי אם אני אגיד מילה אחת לא נכונה – דברים יתחילו לקרות.
לא קסמים יפים… אלא דברים שאני לא תמיד יכולה לעצור.
זה התחיל כשהייתי בת 7, אמרתי לעצמי “אוף, הלוואי שלא נלמד היום”
ופתאום רשמו בקבוצה של בית הספר שביטלו את יום הלימודים!
אני חשבתי שזה סתם צירוף מקרים, אבל אחר כך הבנתי – כל מה שאני אומרת… קורה.
לפני כמה ימים, שניים מהחברים התחילו לריב חזק ממש בכיתה.
הוויכוח שלהם הלך ונעשה גרוע יותר והמורה לא הצליחה להרגיע אותם.
לשנייה כולם הסתכלו עליי, כאילו אני היחידה שיכולה לעצור את זה.
ידעתי שאם אדבר – דברים יתחיל לקרות ולא ידעתי אם אצליח לשלוט בזה הפעם,
אבל אם אשתוק אולי המריבה תגרום לנזק גדול יותר.
אז בפחד גדול אמרתי מילה אחת. המילה יצאה מהפה שלי, קטנה ופשוטה – “עצור”.
ברגע שדיברתי הכול השתנה, הוויכוח עצר. החברים שלי הביטו זה בזה, כאילו ראו את הדברים אחרת. שמעתי לחשושים סביבי, והבנתי שהסוד נחשף.
מאותו יום החלטתי לא לפחד לדבר. מה כבר יכול לקרות?
מאז שהתחלתי לדבר, החיים שלי השתנו. כמובן שממש השתדלתי לא להגיד דברים שיכולים לפגוע, או לגרום לדברים פחות טובים, אבל פעם אחת – בטעות, אמרתי משהו לא במקום.
זה היה ביום שני, היינו צריכים להציג עבודה בקתימב”ה וכשהגיע תורי מילמלתי – “הלוואי שלא הייתי פה”. אני התכוונתי למשהו אחד אבל העולם פירש את זה בצורה אחרת, נעלמתי.
אף אחד לא זכר אותי. המורים לא ידעו שאני קיימת, נמחקתי מרשימת הנוכחות, וגרוע מזה – ההורים שלי לא ידעו שיש להם ילדה.
בהתחלה ניסיתי לתקן אבל ברגע שניסיתי לדבר עם מישהו שאני מכירה, קיבלתי מיד שאלה כזאת – “מי את?”
פחדתי נורא וניסיתי לבקש שיזכרו אותי אבל שום דבר לא הצליח.
הלכתי בפארק חושבת מה לעשות והתנגשתי במישהו. הרמתי מבט וראיתי את דני מהכיתה,
הוא חייך אליי ואמר – “היי לירי”. הייתי המומה. איך הוא זוכר? באתי לשאול, אבל הוא הקדים אותי. “את זוכרת?” “כן, אבל איך אתה זוכר?” “גם את נעלמת?” הנהנתי ואמרתי – “אתה יודע איך יכולים לזכור אותנו?” “לא” אמר בעצב. “רגע, איך אתה נעלמת?” שאלתי.
הוא סיפר לי שהוא אמר “אוף, הלוואי שהייתי נעלם” והתחילו לשאול אותו איך קוראים לו, ואם הוא ילד חדש. שנינו היינו אבודים, אבל לשנייה חשבתי – אם שנינו נעלמנו, יכול להיות שביחד נצליח להחזיר את זה לאיך שזה היה.
“יש לי רעיון” אמרתי. “איזה?” “אני חושבת שאם נמצא תמונה שלנו עם הכיתה והמשפחה כולם יזכרו”. “רעיון גאוני!” אמר דני, “תודה” עניתי במבוכה. מצאנו תמונות והדפסנו, אחר כך הלכנו וניסינו להראות לכיתה. החברה הכי טובה שלי- שיר, פתאום צעקה “לירי!” “איפה היית?” ציחקקתי והלכנו גם למשפחה ולשאר החברים.
בסוף, כולם זכרו אותי ואת דני,
ואני ביקשתי שלא יהיה לי את הכוח הזה.
הבנתי למילים יש כוח, ולפני כל מילה שאומרים צריך לחשוב כמה פעמים.
