שלום קוראים לי אייל והסיפור שלי מתחיל לפני שלוש שנים בתקופת ה”קורונה”.
זה היה בחורף. ביום ראשון בבוקר, בשעה 10:30 הודיעו בממשלה שאפשר ללכת למסגרות. אמא של אייל אמרה: “איילוש, היום אפשר ללכת לגן. אני עכשיו אלך להכין לך אוכל, בינתיים אתה תביא את התיק ותשים בו בגדי החלפה”. אייל עשה את כל מה שאמא שלו אמרה לו לעשות, ואימו הכניסה לו את האוכל לתיק. אייל עמד ליד הדלת של הבית וחיכה שאבא שלו יסיע אותו לגן. אבא של אייל יצא איתו מהבית, סגר את הדלת והביא את אייל לגן.
כשאייל הגיע לגן הוא ראה ילד חדש שהגיע לגן. כשהילד החדש נכנס לגן הוא התבייש. הוא הלך לפינת הסיפורים וישב שם לבד. הוא לא דיבר עם אף אחד, כי הוא יותר מדי התבייש.
אייל ניגש אל הילד החדש ואמר: “שלום, קוראים לי אייל, ואיך קוראים לך?”
הילד החדש אמר: “קוראים לי לביא”.
אייל שאל: “לביא רוצה שנהיה חברים?” ולביא הסכים.
אבל לביא אמר: “אייל אתה יכול להכיר לי חברים חדשים?”
אייל אמר: “כן! אני אשמח להכיר לך חברים חדשים”.
“בוא תראה זאת שירה, זה משה וזה שמוליק, אבל.. רגע! אולי נשחק משחק?”
והמשחק היה “איך קוראים לילד”. אייל פנה ללביא ושאל: “לביא, אתה יודע בכלל לשחק את המשחק “איך קוראים לילד?”.
לביא אמר: “לא, אני לא יודע לשחק את המשחק הזה”.
אייל אמר: “המשחק הזה קל!” והסביר: “כל ילד בתורו אומר את השם שלו וכל מיני דברים שהוא אוהב”.
אחרי שהם סיימו לשחק את המשחק ,לביא כבר ידע את כל השמות של כולם וכולם אהבו מאוד את הילד החדש לביא.
