בס”ד טבת תשפ”ו
שליח מעם ה’
אליהו בן השמונה וחצי היה בגטו “ויניציה” ויניציה שבאוקריאנה,
אליהו עם משפחתו אימא אבא ואחיו הקטנים. לא היה מה לאכול בגטו.
אליהו החליט לקחת אחריות ולצאת לחפש אוכל .בוקר אחד יצא אליהו
מחוץ לגטו וראה צמחים שאפשר לאכול…אקח לאבא ולאימא ולאחים
שלי לפחות נאכל משהו…הוא קטף צמח סוג של דשא שהיה מזין עם טעם
חמצמץ…וחזר לגטו ,אימא שמחה כשראתה שלא קרה לו כלום…הם
אכלו את החמצוצים האלה אבל הרעב גובר, והחמצוצים לא משביעים.
אליהו החליט לצאת שוב מהגטו ולהתקדם לכפר של האוקראיינים
הגויים, הוא ידע שזה כרוך בסכנת חיים אלך בכל זאת, אינני יכול לראות
את משפחתי רעבים וחלושים ,אבל איך אעבור את הגדר החשמלית ,כל
מי שנוגע בגדר מתחשמל ומת מה אעשה? היו לילות שהגדר לא הייתה
דולקת אחכה עד הלילה ואראה אם אוכל לחמוק…וכך היה בלילה חמק
ועבר ופתאום משום מקום הופיע כלב ,כלב גדול …אליהו פחד מאד אבל
הכלב היה ידידותי ולא נבח.. הכלב הצטרף לאליהו ,אליהו הגיע לבתי
הכפר והתחנן לאנשים שייתנו לו אוכל…שאריות …לאחר שקיבל את
האוכל היה חוזר לגטו…ברגע שהגיע לגדר הכלב היה חוזר למקומו ונעלם.
כך כמעט מידי לילה היה יוצא אליהו…ברגע שהגיע וחצה את הגדר הכלב
חיכה לו.. בזמן החורף הקור והשלג היה אליהו מגיע לבתי הכפר והכלב
אתו…אנשי הכפר לא תמיד נתנו ולפעמים התנהגו אליו ברשעות ורעות
ולא היו מרחמים. בכפר הייתה אישה שתמיד קיבלה אותו בחיוך מאכילה
אותו וגם הייתה שולחת אתו לחם וירקות. אליהו היה חוזר עם מאצלה
עם אוכל עד ליום הבא…כל זמן שאליהו הצליח לעבור את הגדר הכלב היה שם .מחכה שיגיע
,הכלב היה מתלווה לאליהו ושומר עליו. ובחזרה לגטו הכלב היה נעלם.
לאחר ארבע שנים הגטו שוחרר, אליהו רץ לכפר לחפש את הכלב הנאמן
והשומר, אליהו חיפש בכל מקום אפשרי…ביער שליד .בבתי הכפר
והחצרות…אך לא מצא…כמעט שבוע הוא חיפש אחרי הכלב הנאמן
והאהוב אך לא מצא…
אליהו היה סבא שלי…הוא עלה לארץ והקים משפחה לתפארת .סבא
הבין שזה היה סייעתא דשמייא ומשמיים שלחו לו את הכלב שישמור
עליו.
סבא נפטר בגיל 92 בשיבה טובה , את הסיפור על הכלב סבא סיפר לנו
חצי שנה לפני פטירתו…
