פיית השיניים
זה היה יום לפני היום הגרוע מכל.
חזרתי מבית הספר בשמחה, הראתי לאמא את המבחן אמא ישר אמרה לי בגאווה: ” איזה ציון מהמם! זה כבר הפעם החמישית- שישית שלך שאת מקבלת 110″ אמא המשיכה ואמרה :”את יודעת אתמול כשנכנסתי לאסיפת הורים בבית הספר שלך שמעתי עלייך רק דברים טובים שאת טובה בחשבון, עברית ,בדרך ארץ וכו'”
היום הגרוע מכל הגיע.
בסןף שיעור חשבון כשכבר נשמע הצלצול, המורה חילקה דפי עבודה ויצאה, חייכתי בשמחה וחשבתי ‘עוד פעם הציון הגבוה’ מרוב שמחה, השן המתנדנדת שלי נפלה לגמרי ישר הרמתי את השן וצעקתי בכל הכיתה: “יאיי יאיי עוד פעם פיית השיניים תביא לי מתנה גדולה, או קטנה, וחמודה” היה שקט בכיתה לכמה שניות ופתאום רון צחקקה לעצמה – היא מלכת הכיתה, תמיד כשהיא מגיעה כולם עומדות גם כשהמורה כבר הגיעה, והשפוטות שלה צחקקו איתה גם ואחר כך כל הכיתה הצטרפה אליהן. אפילו חברותיי הטובות. רון אמרה בקול רם: “אנחנו בכיתה ו’ כבר, ואת עדיין מאמינה בפיית שינים?!”
נשארתי קפואה ולא מצאתי מילים, עד שרצתי ישר לשירותים, נכנסתי לתוך התא וטרקתי את הדלת בחוזקה, נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי ‘זה לא הגיוני, אמא תמיד אומרת שהמתנות הם מפיית השיניים ולא מאמא” כמו בובת החד הקרן שלי שקיבלתי מפיית השיניים שאני משחקת בה כל יום רק מ14:00 עד 14:15.
לאחר כמה דקות נשמע צלצול יצאתי מהשירותים, מתנשפת עדיין, לעבר הכיתה, כל השיעור שמעתי תלמידות שמתלחששות סביבי ומצחקקות – “מה היא מאמינה בפיות שיניים, אשכרה”. בשאר השיעורים כבר לא הייתי מרוכזת, רק חיכיתי שהיום הזה כבר ייגמר.
בסוף היום כשנשמע הצלצול האחרון עליתי על ההסעה הביתה וכשהגעתי אמא שאלה אותי: “מה נשמע? איך היה היום? שמעתי מהמורה שהיה לך קשה היום להבין את החומר”.
לא התחשק לי לספר לאמא את מה שקרה לי היום אז שתקתי. אמא הבינה ואמרה לי: “בנחת, עוד 5 דק תבואי אלי לסלון נשתה שוקו ונדבר”. הדקות חלפו מהר והלכתי לאמא לסלון, אמא הגישה לי את השוקו החם ושאלה אותי במבט אוהב, שוב, מה היה היום והיא הוציאה ממני די מהר את המידע. הרגשתי כאילו זה מקום של חקירות ששואלים אותי מה קרה?, אבל שמחתי לספר לאמא והרגשתי שהוקל לי. אמא הבינה הכל. הבינה שצחקו עלי, הבינה את העניין עם הפיות שיניים והבינה את מה שהרגשתי. היא ניחמה אותי ואמרה: “החברות היו חסרות רגישות, את בסדר, הם פחות…”
אמא סיפרה למורה את העניין עם פיית השיניים והוסיפה שמחר אני לא אגיע לבית הספר. המורה דיברה עם הבנות בכיתה וכשחזרתי כעבור יומים, כל הכיתה ביקשה ממני סליחה אמיתית.
הרגשתי שמדביקים לי את הלב בחזרה.
