נס חנוכה
בַּחֲנֻכָּה הָיָה לִי נֵס. מֶה הָיָה הַנֵּס?
בַּלִּמּוּדִים שָׁכַחְתִּי לִכְתֹּב בַּיּוֹמָן וּכשֶׁבָּאתִי הַבַּיְתָה נִזְכַּרְתִּי שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי בַּיּוֹמָן
וְהַהוֹרִים שֶׁלִּי יִכְעֲסוּ שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי בַּיּוֹמָן.
וְרַק עַכְשָׁו בִּאתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה? וְעַכְשָׁו צָהֳרַיִם וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה
שִׁעוּרֵי בַּיִת.
הִגִּיעַ הָעֶרֶב וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא יוֹדֵעַ מָה שִׁעוּרֵי הַבַּיִת.
וְהַלַּיְלָה הִגִּיעַ שָׁכַחְתִּי שֶׁאִמָּא נֶחְמָדָה וְהִנֵּה אִמָּא הִגִּיעָה. פָּחַדְתִּי לְהַגִּיד לְאִמָּא כִּי
אוּלַי הִיא עַכְשָׁו הִשְׁתַּנְּתָה.
אֲבָל אִם אֲנִי לֹא אַגִּיד לְאִמָּא אָז הִיא תִּכְעַס עֲלֵי וְלֹא יִהְיֶה מִסְעָדָה. וְהִנֵּה אַבָּא
הִגִּיעַ.
וְהוּא הָיָה הַיָּחִיד שֶׁיּוֹדֵעַ מָה הָיוּ שִׁעוּרֵי בַּיִת. וְאַבָּא אָמַר: “אֵין שִׁעוּרֵי בַּיִת”.
הֵבַנְתִּי שֶׁזֶּה נֵס חֲנֻכָּה שֶׁלִּי!
הָלַכְתִּי לַמִּסְעָדָה וְהָאֹכֶל הָיָה טָעִים, הִגַּעְתִּי הַבַּיְתָה מְפֻצָּץ וְטִפָּה עָלִיתִי בַּמִּשְׁקָל.
לְמָחֳרָת בַּלַּיְלָה, הָיָה נֵר אַחֲרוֹן וְרָצִינוּ לְהַדְלִיק אוֹתוֹ, הִדְלַקְנוּ אוֹתוֹ אֵצֶל הַדּוֹדִים
שֶׁלָּנוּ וְהָגיעו הֲמוֹן דּוֹדִים.
לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הָלַכְתִּי לְבֵית סֵפֶר, לָמַדְתִּי וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁלַּאֲחוֹתִי יֵשׁ חוּג וַאֲנִי מְחַכָּה לה שתסיים
שָׁעָה. כְּדֵי לְנַצֵּל אֶת הַזְּמַן אֲנִי מֵכִין שִׁעוּרֵי בַּיִת וְכָךְ לֹא יהָיוּ לִי שִׁעוּרֵי בַּיִת, אֲנִי
מְסַיֵּם מַהֵר וּמְשַׁעֲמֵם לִי מְאוֹד מְאוֹד, אָז אֲנִי מְטַיֵּל בְּבֵית סֵפֶר וּמְשַׂחֵק עִם יְלָדִים
אֲחֵרִים, זֶה מַעֲלֶה לִי אֶת מַצַּב הָרוּחַ.
