עד שמצאתי אותו…/תואתי וציון כיתה ה
החיים שלי היו ממש משעממים עד אותו היום שבו מצאתי אותו.
זה היה יום שלישי בבוקר, בוקר אפרורי וקריר. התמתחתי במיטה ולא רציתי לקום, אבל לא הייתה לי ברירה. קמתי, התארגנתי במהירות ועליתי לאוטובוס. הגעתי לכיתה קצת באיחור והמורה נזף בי. התיישבתי במקומי, וכך התחיל היום שלי.
אחרי כמה שעות לימודים מצאתי את עצמי בדרך לתחנת האוטובוס, שקוע במחשבות. חשבתי על שיעורי הבית בחשבון ועל הניצחון שלנו בכדורגל – 6:1 מול כיתה ז’4. הייתי כל כך עסוק במחשבות, שלא שמתי לב שהאוטובוס שלי הגיע – ופספסתי אותו.
נשארתי לחכות, ואז ראיתי אותו.
מאחורי התחנה, בין השיחים, היה מונח יומן. התקרבתי בסקרנות, הרמתי אותו ופתחתי.
באחד העמודים היה כתוב:
“היום הכנתי שקשוקה מטורפת לכל המשפחה.”
לא הבנתי למי זה שייך. דפדפתי עוד קצת:
“אני ממש גאה בעצמי, היום סיימתי חודש שלם שבו לא איחרתי לסדר בוקר, למרות שהלכתי לישון מאוחר.”
חשבתי לעצמי: וואו, איך הוא מצליח?
דפדפתי עוד, ואז האוטובוס שלי הגיע. עליתי עליו במהירות, אבל הראש שלי נשאר ביומן.
כשהגעתי הביתה, אחותי התאומה גפן פתחה לי את הדלת.
“כרמי, סוף סוף הגעת! למה התעכבת?”
“סתם,” עניתי והלכתי לחדר. היא לא ויתרה, וכשניסתה לראות מה אני מסתיר, כמה דפים נקרעו. התעצבנתי, אבל מיד ראיתי שהיא נפגעה.
“סליחה,” היא אמרה בשקט.
“זה בסדר,” עניתי, “אני צריך אותך איתי בזה.”
ישבנו יחד והמשכנו לקרוא ביומן.
“היום נתתי לאח שלי לנצח אותי בקרב מגע.”
“סיימתי את הש”ס, אבל לא רציתי לעשות מזה עניין.”
“הכנתי פויקה לחברים, גם כשנכוויתי – העיקר שהם שמחו.”
למדנו ממנו על ענווה, ויתור, אהבה ושמחה גם כשקשה. הדפים האחרונים היו ריקים, וזה התחיל להרגיש לנו מוזר.
בערב אמא קראה לנו לראות סרט על חייל שנפל במלחמה. ככל שהסרט התקדם, הבנתי. הסיפורים, המעשים, המידות, הכול התחבר.
זה היה היומן של מעוז מורל הי”ד.
הלכנו עם אמא להחזיר את היומן למשפחתו. הפגישה הייתה מרגשת מאוד.
מאותו יום הבנתי שהחיים שלי כבר לא משעממים – כי פגשתי, דרך היומן, אדם שלימד אותי איך באמת צריך לחיות.
כרמי
