פרק ראשון-ההתחלה
עידו שוב לא הצליח להירדם. הוא לא ישן כבר שבועות, מחכה שאביו יחזור שוב, גם אם למעט זמן. אבל הפעם זה היה שונה: תכנית החלה להתגבש במוחו, בהתחלה חשב ישר להתקשר לחברו הטוב, אבל ניסה להתאפק – הוא לא יכול להעיר את פאול בחצות הלילה.
אבל כעבור כמה דקות, שנדמו כנצח לעיני עידו, שניהם כבר ישבו מתחת לבניין שלו.
לפאול לא היו הורים: הוא איבד את אמו בלידתו, ואת אביו כשהיה בן 5, כשהוא יצא למסע ולא חזר.
פאול תמיד חשב לעצמו: ‘אולי אמו של עידו קצת מעצבנת, אבל לפחות יש לו אחת כזאת.’ לפעמים הוא התעצבן על עידו כל-כך בגלל זה, בלי שעידו יבין למה.
אבל השניים הבינו אחד את השני לגבי האבא, ולכן פאול התנדב מיד למשימה.
עידו עידכן במהירות את חברו: אביו נעלם. הוא היה אמור לחזור תוך שבועיים מטיסתו, אבל עכשיו הוא היה צריך כבר לחזור, ועידו ופאול צריכים לעשות משהו.
* * *
הם הגיעו לשדה התעופה באופניים. למרות שעברה רק חצי שעה, נדמה כאילו עבר נצח.
אבל עכשיו הם נתקלו בבעיה הראשונה: מה יחשבו העובדים? או אפילו איזה תייר תמים?
לעידו כבר היה רעיון, אבל עכשיו הוא כבר לא היה בטוח בו.
אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט: לא רק שהוא לא יכול לקחת את פאול חזרה, אלא שעכשיו גם פנה אליהם מישהו ושאל: “היי! מה זה צריך להיות? באתם בלי ההורים שלכם?”
עידו רצה לענות, אבל פאול הקדים אותו: “א… אדוני אנ… אנ… אנחנו… אנחנו איבדנו את ההורים שלנו, ולא מוצאים אותם!” ועידו לא ידע אם הוא מגמגם לשם התוכנית, או כי הוא באמת מפחד.
האיש הוביל אותם לדלת עץ קטנה ופשוטה שהייתה קבועה בפינה קטנה, על הדלת הופיע שלט ברור: ‘נא לא להיכנס!’ למרות השלט, האיש הושיט יד ופתח את הדלת.
בין כל המון התיירים השניים לא שמו לב לכך, אבל עכשיו, באמצע החדר שהיה לבן כשלג, הם הבחינו בבגדיו של האיש: האיש לא לבש מדי דייל, אלא בגדים שחורים לגמרי, כאילו היו עשויים מאפלה. האיש לבש תגית עם הכיתוב: ‘שם: אדוארד תפקיד: צייד משנה.’ וזהו. לא שם משפחה,
לא מותג, כלום.
אבל לעידו ולפאול לא היה זמן להרהר בכך. האיש, שכנראה ששמו היה אדוארד, לקח אותם לדלת נוספת, ומשם לעוד אחת ועוד אחת. לאחר כמה זמן בו היו כמה חדרים עם התפצלויות, אדוארד זרק אותם לתוך החדר האחרון, סגר, ונעל.
פאול מיד נכנס לפאניקה: “איפה אנחנו!? מה אנחנו עושים!? למה אנחנו כאן!? מי זה האיש הזה!?”
בתחילת המשפט הוא רק דיבר בקול רם, אבל עד לסופו הוא כבר התחיל לצרוח, לקלל ולדפוק על הקירות.
החדר היה קטן. היה בו רק מיטה אחת, כאילו ציפו רק לאיש אחד שם וחדר שירותים צדדי.
החדר הרגיש ככלא לעיני עידו. הוא התיישב על המיטה בייאוש, אבל במקום להירדם מיד, מכיוון שהיה כבר אחת בלילה, הוא שמע משהו: “…אם הם יגלו-” אמר קול אחד, אבל קול אחר קטע אותו, לקח לעידו שנייה לזהות אותו, אבל אז קלט שזה אדוארד. “אין סיכוי שהם יגלו, הם סתם שני ילדים חסרי ניסיון.” “חסרי ניסיון!?” הפסיק אותו קול שלישי. “אתה בעצמך המלצת עליהם לבוס בגלל מה שקרה שנה שעברה.”
ליבו של עידו החסיר פעימה: שנה שעברה הוא נקלע לסיפור מוזר לגמרי, בו הוא השיג כוחות מיוחדים, אבל הם נעלמו עם הזמן, לא?
עידו קרא לפאול בשקט בדיוק כשהם המשיכו את השיחה, ואדוארד אמר: “אני המלצתי רק על ילד אחד, לא ביקשתי את היתום!”
פאול קפץ אגרופים, ‘מי הם חושבים שהם? איזה זכות יש להם לקרוא לי ככה?’ הוא חשב לעצמו.
השיחה המשיכה, קול רביעי הצטרף: “אם תכננת לקחת רק את הילד, למה לא לקחת רק אותו?”
“תחכו ותראו.” השיב אדוארד, אבל הקול הרביעי התעצבן עליו: “עקרונית אני צריך לדווח לבוס, אז-” בסדר, בסדר.” השיב אדוארד, “אבל אצלו, אפילו פה מסוכן מדי.”
פרק שני-האמצע
“מה נעשה עכשיו?” שאל פאול את עידו בתסכול. הוא לא ידע מה קורה וזה עצבן אותו נורא. “עכשיו צריך לגבש תוכנית.” השיב עידו לפאול בניסיון להירגע. פתאום נשמעו קרקושים מכיוון הדלת, שניהם ידעו מה זה אומר.
אל החדר נכנס איש גבוהה וחסון, בעל אותם מדים כמו אדוארד אבל עם תגית שונה: ‘שם: ג’ון תפקיד מחליף מנהל’ השניים ידעו גם שג’ון הוא האיש בעל הקול הרביעי, שהתלונן שאדוארד אינו יכול לספר לו את תוכניתו.
כמו כל יום במהלך השבוע, ג’ון שתק ורק הביא להם כריך, הפעם הוא היה מלא בטונה.
עידו טרף את הכריך ‘סוף-סוף משהו שאני אוהב!’ אבל פאול לא נגע בכריך, הוא אהב מאוד טונה, אבל היה מודאג מכדי לאכול.
רק שאז נפל פריט קטן מכיסו של ג’ון, הוא הכניס אותו מהר, אבל עידו כבר הספיק לראות: הוא לא זיהה מה זה, אבל היה כתוב על זה משהו באותיות דהויות, משהו כמו ‘שיאר כורות’ או משהו כזה.
מיד כשג’ון יצא מהחדר השניים התלחששו: “ראית את זה?” שאל עידו את פאל והוא השיב לו: “כן, אבל מה זה?” “טוב, לפחות יש לנו קצה חוט כלשהו.” אמר עידו כשהוא מתעלם מהשאלה לגמרי.
לאחר כמה דקות של שתיקה דוממת ניסה פאול להתחיל שיחה חדשה. אבל בדיוק אז החלה שיחה בחדר ליד, רק שזו לא הייתה שיחה דומה לקודמיה: “מה נעשה רון?” ייללה מישהי. הקול היה קול נשי, אבל ילדותי. “אני לא יודע, שירה.” ענה מי שהיה כנראה רון.
פאול פלט צעקת הפתעה, ורון ושירה שמעו אותו ודיברו לכיוונם: “הלו? יש שם מישהו?”
הוא רצה להסתתר, אבל עידו חשב שזה בטוח, וענה: “כן, מי שם?”
לבסוף גילו עידו ופאול שגם רון ושירה נקלעו למצב דומה, אבל אז נשמע קרקוש מפתח.
עידו שנא שמענישים אותו. אבל הוא הכי שנא שקולעים אותו בתוך חדרון קטן כדי לעשות איתו איזה ניסוי או משהו כזה, ואז מאשימים אותו שהוא דיבר עם איזה ילד.
ככה עידו הרגיש כשלקחו אותו, רון, פאול ושירה באזיקים.
עכשיו הוא היה יכול לראות את שניהם טוב יותר: לשירה היה שיער שחור וחלק, לעומת רון שהיה בלונדיני מתולתל. לשניהם היו נמשים על כל הפנים, בכמות כזאת שעידו חשב עד לאותו הרגע שאין.
שניהם נראו קטנים ממנו: בערך בגיל 9, הוא גדול מהם בשנתיים וקצת.
עידו לא תיאר לעצמו את כמות החדרים שיש שם. בעודם עוברים הרגיש עידו שהם יורדים מתחת לאדמה, אף שאינו היה יכול לדעת זאת בוודאות מכיוון שלא היה אפילו חדר אחד עם חלון.
בסופו של דבר הם הגיעו לחדר המבוקש, הוא היה אפילו יותר קודר מהקודם:
כיסא אחד ניצב מול שרשרת אחת גולה שחוברה לקיר.
תך אפס זמן נקשרו הארבעה בשרשרת ואדוארד התיישב על הכיסא.
עכשיו לא נותר להם דבר אלא לחקות.
פרק שלישי-הסוף
לאחר כמה ימים של תצפית כל הארבעה הגיעו לאותה מסכנה – נקודת החולשה של האנשים האלו הייתה הפסקת הצהריים.
כל יום, בשעה 12:00, התחלפו המשמרות של האיש שהשגיח עליהם. לכן, בזמן המועט שאף אחד מהם לא פה, הם צריכים להחלץ.
כשעידו ופאול חלקו את המידע על הפריט המסתורי שנפל מכיסו של ג’ון רון ושירה אישרו אותו מיד:
“גם אנחנו ראינו אחד כזה נופל מהכיס של אדוארד, גם שם הוא היה דהוי, אבל היה כתוב על זה ‘שואב כוחות’.”
“אתם יודעים על מה מדובר?” שאל פאול את השלושה. “אנחנו חושבים ששמענו אותם מדברים על זה שהם ‘טעו בילדים שוב’.” “אני יודע על מה מדובר,” סיפר עידו. “שנה שעברה קיבלתי כוחות מיוחדים. עם הזמן הם קצת ‘נשחקו’, אבל הם עדיין קיימים בי.”
הם השתתקו שוב כשראו את ג’ון חוזר.
בסופו של דבר עלה לפאול רעיון: “אם נגרום לאנשים המוזרים לחשוב שגם עידו הוא טעות אז הם לא ירצו ממנו כלום, לא?”
רון מימש את התוכנית: רגע לפני שאחד מהעובדים נכנס שוב הוא פתח ואמר: “אז אתה אומר שבכלל אין לך כוחות מיוחדים?” עידו קלט מי ד ועשה את עצמו מעוצבן: “לא, אין לי.”
רון הבין שהצליח – הוא שמע את המשגיח רץ משם ומדבר עם מישהו. נשמעו קולות היאבקות ובסוף צרחה, ואז שקט. וזה היה הדבר האחרון שראה להרבה זמן.
* * *
עידו שוב ישב עם אביו במסעדת המבורגר.
למרות שהוא ביקש את זה המון פעמים רק היום הוא ביקש זאת שוב: “אבא, מה קרה שם?”
ואביו פתח בסיפור כמו בכל פעם: “אני טסתי לארצות הברית. כשחזרתי תפסו אותי האנשים האלו, שהתבררו מאוחר יותר בתור ‘כנופיית כנפיים’. הם השתמשו בי כפיתיון, ואז אתה הגעת עם חבר שלך.
הם הבינו מיד שזה טעות, אבל לא רצו לשחרר אותו למקרה שגם לו יש כוחות מיוחדים.
אתה מבין, הם בעצם רצו רק כוחות מוזרים. נמשיך בסיפור: אז, רון ושירה הצטרפו וגם הם – השאירו אותם רק בשביל הכוחות.
אבל אז, כשהם שמעו שגם לך אין כאלו הם החליטו לשחרר את כולם. אבל אני קודם כל קראתי למשטרה ורצתי אליך להציל אותך.”
עידו אהב לשמוע את אביו מספר את הסיפור הזה, אבל ידע שאביו הולך בקרוב לטוס למקסיקו, ושם מי יודע מה יקרה לו…
